שאיש חכם אחד אחר אמר לו פעם (אבא שלו שכבר מת 5 שנים) לרוץ עם הראש תוך מבט באדמה ועם הטיה קדימה. אתה רואה ככה רק את המטר של המסלול שלפניך והגוף כולו נופל לתוך מערבולת של הישגיות קצרת טווח. זה פועל גם בזחילות בבוץ, גם בטווית ראסטות וגם בעוד דבר או שניים. רק צריך להשיג איזה פריסקופ כדי לא להתקע פתאום בקיר.
כשהגננת שאלה על איזה איבר בגוף בחיים לא הייתי מוותר בטח שלא ידעתי אז,
האצבעות.
לכתוב
לצייר
לנגוע
להקליד
לפרק
לנגן
ללטף
לחייג
להחזיק
לעזוב
לבנות
להכאיב
לאהוב.
בזבזתי שני נושאים שרציתי לכתוב עליהם משהו בפוסט אחד, אצבעות ארורות. פרוייקט הראסטות מתקדם בצעדי ענק, זה סוף סוף נראה כמו שזה צריך, בקרוב יחוזק עוד ועוד, יצבע, יחוזק שוב. ויסופר, יגזז ויעלם. תמו להם שנתיים וחצי של גידול שיער, הגולם שגדל (די לאט) בתוך קונכית המשי הצמרירי עומד לפרוץ לאוויר הסגריר ומלא עשן הסיגריות ולנסות למצוא איזה פרח או שניים, ככה על הדרך.
0% פוטושופ, קרדיט לסבתא על גידול הורד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
