ואהבת לאדם כמוך

עריכה: 2.5.11

למקום  שבו גדלתי קראו בית. אבל זה לא היה בית. זה היה גטו. בגטו הזה לא היו מתים, לא היו קלגסים, לא היו משרפות ולא היה רעב. אבל היה שם פחד, פחד מוות, כל הזמן. והמוות שכן בכל פינה. הוא שכן בנשמותינו ובשגרת חיינו.

רציתי לספר לכם מה קרה שם ואיך התגלגלו חיי למקום שבו אני נמצאת היום. בשנה שעברה ביום השואה התחלתי לכתוב פוסט, אבל הוא היה ארוך מאוד והיה עוד הרבה לכתוב. ראיתי שכדי שאוכל להביא איזושהי תמונה סבירה, אני צריכה כבר לכתוב ספר. זה לא המקום ולא הזמן. אז התחלתי פוסט חדש. שיהיה יותר קצר. חשוב לי לספר על הגטו שבו גדלתי, כי חלק מהגטו הזה הוא שלא יודעים. וגם מי שיודע, או ידע בעבר, שותק ולא עושה דבר. בשבילי, לספר זה סוג של צעד אל מחוץ לגטו.

תחושת הבדידות בהיותי במקום הזה קשורה גם בעובדה שכיום החברה הישראלית מודעת לטראומה של הדור השני, סופרו הרבה סיפורים. אבל כולם עם סוף טוב. כולם בנו לעצמם חיים "נורמאליים" פחות או יותר. יש גם אנשים מפורסמים שמדברים על זה בתקשורת. כמו שלמה ארצי ויאיר לפיד, למשל. או סירטו של יהודה פוליקר. אז זה כבר אפילו נהיה "אין". אבל אצלנו במשפחה זה היה אחרת לגמרי. דומה בהרבה סממנים אבל כל כך שונה. כי אני לא בניתי חיים. לא הקמתי משפחה, וכיום אני חולה במחלה כרונית ולא עובדת. לא הצלחתי לצאת מהגטו שאמא בנתה לנו כאן, במדינת ישראל. אני כנראה לא אשאיר אחרי שום חותם, שום המשכיות.

הסיפור שלי הוא על אמא שהפרידה בין כל בני הבית, וכל אחד חי בעולמו. על הסתרה שהתבטאה בהמון צורות, על שתיקות רועמות וצעקות מחרישות אזניים.

על קור והניכור ביחד עם מסירות ללא גבול . על אלימות כבושה, ואלימות גלויה אך סמויה מן העין. על משפחה שבה הסבל הפך לערך עליון, שבו מי שלא סובל אין לו ערך. ולמרות שכולם סובלים, זה לא מספיק. אף פעם אי אפשר להתחרות עם הסבל של אמא, המסירות והאחריות ועם הקורבנוּת שלה. כולם היו אפסים בעיניה. והמסר העיקרי שהועבר בצורה סמויה, היה שבכלל אסור לחיות, צריך רק לשרוד.

ואכן, אני הצלחתי רק לשרוד. עד עכשיו. אני לא יודעת כמה זמן אצליח להמשיך לשרוד. נשארתי צל של אדם. אלוהים נתן לי הרבה מתנות של כשרונות ברוכים, ומן הסתם קיבלתי אותן לא רק מאלוהים אלא דווקא בגלל מה שעברתי בבית. אבל הוא לא נתן לי את היכולת לממש אותם. את כל הכישורים האלה. אני חולה, לא מתפקדת, תשושה ומלאת חרדות.

אחי, לעומת זאת הצליח לבנות חיים "נורמאליים". מצליח בעבודה, בנה משפחה ומסודר כלכלית. כלפי חוץ זה נראה "בסדר". אבל גם הוא נשא עימו כאב גדול. כאב על חוסר אהבת הורים, על ניכור נוראי, תובענות והמלחמה על הקורבנוּת. ואת הכאב הזה הוא המיר לשינאה כלפי. מאז שנולדתי הוא שנא אותי . מן הסתם, לאימי הייתה תרומה גדולה לאופי הקשר בינינו. הוא נשא עימו את השינאה הזו כל חייו, בשקט, בלי לומר הרבה מילים. רק על ידי מסרים מוסווים היטב שנתנו לי להבין עד כמה הוא שונא אותי. כשהיינו ילדים כמעט מעולם לא רבנו. פשוט לא היה קשר בינינו. היו בעיקר שתיקות. לא היה לו מושג מה קורה איתי, מה עובר עלי, או אפילו מה אני לומדת, היכן אני עובדת. לאחר שנישא הוא העביר את הרעל שנשא בקירבו לאישתו ולילדיו .  נדמה לי שזה הדבק שאיחד את מישפחתו. הרעל כלפי הוריו וכלפי.

ואני, אני הרגשתי אותו. חייתי וספגתי את הכאב שלו, של כולם למעשה. גם של הורי. והכל בשתיקה, בלי לדבר על זה. בלי לדבר על כלום. בכלל, אנחנו לא יודעים לדבר. הוא בנה עלי תאוריה שלמה על מי אני ומה אני, למעשה, בלי להכיר אותי. הפך אותי למפלצת.

ידעתי שאין טעם אפילו לנסות להתמודד איתו, כי לא ניתן אפילו לנהל שיחה. אני מקנאה באחים שרבים זה עם זה. זה נורמאלי. כשרבים, לפחות מוציאים דברים החוצה. לפעמים אפילו מגיעים להבנות. אבל כאן, אצלנו, הכל חסום. לא מדברים.

ואז מגיע יום אחד שחייבים לדבר. ותיבת פנדורה מתפרצת . אבא נפטר, אמא כבר קשישה סיעודית. צריך לטפל בה, יש ענייני כספים וירושה. כאן המקום להזכיר שההורים שלנו דאגו לנו מאוד מבחינה חומרית, שיהיה לנו מה שצריך. אבל כאמור, לא יותר מידי. רק לשרוד. וזה הדבר החיובי העיקרי שקיבלנו. וברגע שנוצר מצב של צורך בשליטה על הרכוש והכספים, כאשר אבא נפטר ואמא כבר קשישה, דמנטית וחסרת אונים, שם התחיל הרעל להתפרץ החוצה. בדמותה של מלחמה על הירושה והאפוטרופסות על אמא. באופן לא מודע הכסף והרכוש נתפסים אצלו כפיצוי על חוסר האהבה. אבל עכשיו הוא לוקח בכוח. עכשיו יוצא ממנו השטן. במניפולציות, שקרים, הבטחות, טרטורים, של אמא קשישה וחרַדה. אמא שפוחדת מבּנה, פוחדת שלא יבוא להלווייתה אם לא תתן לו את מבוקשו, על חשבוני. השטן הזה שנותן לי למות כאילו בלי קשר אליו, כאילו בלי התערבותו. הוא מתרץ את מה שקורה לי כאילו אני אשמה. ואם אני אשמה, זה נותן לו הצדקה לתת לי למות בלי להניד עפעף. בלי להבין שזה מה שהוא באמת רוצה. שאני אעלם מעל פני כדור הארץ.

ואני נגמרת לאט לאט.

 אני לא יודעת אם ישנם אנשים נוספים, בני הדור השני, שיש להם סיפור דומה. סיפור על הורים שניצלו מהשואה, אבל ילדיהם גדלו בסוג של גטו שממנו לא יצאו. ועץ השורשים של משפחתם נגדע בדור השני. אני מרגישה חריגה. שרק אצלנו זה קרה. שרק אני כזו. אבל אולי אחרים עוד לא מעזים לספר. או שהתקשורת לא מתעניינת. כי כמו שבקום המדינה ניצולי השואה הסתירו את סיפורם, כי הם היו "גלותיים", אולי כיום הנרטיב הזה חוזר על עצמו אצל בני הדור השני. גם אם חיית בצל הטראומה של הוריך, ונחרטו בגופך צלקות, אתה חייב להיות אדם מצליח, נורמטיבי. ויותר מזה, לדעת לעשות עם זה משהו. כמו למשל הסרט והדיסק של יהודה פוליקר - "אפר ואבק". אם לא הצלחת לבנות חיים ולהיות אדם שתורם לחברה, ערכך יורד לאפס. יצא לי לקרוא לפחות בבלוג אחד על סיפורה של אישה צעירה פגועת נפש אשר הייתה מאושפזת מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, ומתברר שברקע הסיפור יש משפחה של ניצולי שואה שגם שם חותם השואה בא לידי ביטוי במה שקרה לדור השני. אבל התקשורת, למיטב ידיעתי, לא עסקה במקרים כאלה.

נכון, סיפורי הדור הראשון עוד לא סופרו במלואם. והם חשובים לנו מאוד. צריך להמשיך עם זה כל עוד אפשר. אבל כעת הגענו כבר לדור שלישי ורביעי, וגם הדור השני נושא בקירבו את הטראומה. טראומה אחרת. של גדילה לצד הורים שהגיעו יחפים וחולים ממחנות ההשמדה, ורצו לבנות משהו חדש בתוך חברה שרצתה לקדש את האתוס של הגבורה ולשכוח ולהשכיח את ההשמדה. חברה שעוד לא למדה להתאבל ולצמוח מתוך האבל.

אם יהיה בי עוד כוח מתישהו, הסיפור יסופר לפרטיו. זו משאת נפשי. להשאיר אחרי לפחות את הסיפור הזה.