אני לא יודעת אם אני יכולה לומר מה הכי ישראלי כי אני לא ממש מרגישה שייכת לכאן. אני יודעת שאני יהודייה, שאני גרה במדינת ישראל, אבל אני לא שייכת לעולם המנגלים, השווארמה והנהנתנות הישראלית. לא עושה סדר פסח עם המשפחה וביום כיפור אוכלת ומעשנת. אין במשפחתי שכול כתוצאה מהגנה על המדינה ואפילו לא מתאונת דרכים. אם כי השכול במשפחתי קיים עוד לפני שנולדתי ועד היום מאז שהורי איבדו את משפחתם בשואה. אני גם לא טסה לטורקיה ולא לחו"ל בכלל, אין לי רכב וכשאני נוסעת במוניות אני לא שמה לב מה קורה בכביש.
אני צופה מהצד, או יותר נכון מתוך הגטו שלי. ומכאן אני יכולה לומר מה אני רואה.
אני לא רואה כאן משהו שהוא הכי ישראלי, כי אני רואה ארץ של ניגודים, פערים וזהויות שונות.
אני רואה אנשים שכל כך רוצים לחיות בשקט, בשלווה ובשלום עם סביבתם, כל כך יודעים מה צריך לעשות בכדי שזה יקרה, אבל כל אחד יודע משהו אחר ואף פעם לא מצליחים להגיע לדרך הנכונה.
ובגלל שהם כל כך רוצים את השינוי הם נלחמים זה בזה ומנציחים את דרך הפלגנות, הדרך שמובילה בדיוק למקום שבו הם נמצאים כבר עשרות שנים.
אני רואה כל כך הרבה בכי ושכול לצד חיים נהנתנים, צחוק והרבה הומור משובח.
אני רואה יהודים שמבעירים צמיגים ופחי אשפה כי הם לא שייכים למדינה הזו שממנה הם שואבים את מחייתם והגנת חייהם. ומנגד, יהודים ששרים "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". ואלה, החרדים שחרדים לגורלו של העם היהודי מאמינים שהם אילו שמגנים על אחיהם היהודים, תוך מלחמה מתמדת על ביטול זכויותיהם וחרותם לחיות על פי אמונתם.
אני רואה ארץ שיש בה כל כך הרבה אנשים שלא שייכים אליה. לא רק חרדים, אלא גם יהודים שניצלו מזוועות השואה והם עדיין חיים אותה כאן בארץ, מיעוטים ועובדים זרים. ולכן, המדינה הזו שיש בה תעודות זהות בשני צבעים וזהויות רבות ומנוגדות, גם אינה יכולה לבנות לעצמה זהות חוקתית, זהות שתקבע מיהי מדינת ישראל.
אבל אני רואה גם ארץ שיש בה הרבה טוּב ויופי. שבה אנשים יודעים להתגייס כשכם אחד למען הגנת המדינה ולמען שמה הטוב.
ארץ שיש בה כל כך הרבה נתינה והתגייסות בעיתות מצוקה של פרטים שחיים בה וגם למען מטרות נעלות אחרות, אפילו למען אנשים מארצות זרות. אלא שהם עושים זאת רק כשכולם יודעים והתקשורת עושה מזה רייטינג. ומתן בסתר קיים רק בתורתם.
יש כאן עוד אנשים שתורתם אמונתם. מצוות גמילות חסדים ומתן בסתר היא בנפשם. ויש להם תקשורת אחרת, שלא מופיעה בטלויזיה ולא עושה מזה כסף.
כן, יש כאן גם אנשים כאלה. לא הכל שחור במדינתנו. חשוב לדעת וחשוב לזכור את מה שקיים במסורת עתיקת היומין של העם הזה. "ואהבת לרעך כמוך". ודרך קיום המשפט הזה אולי גם נוכל ללמוד זה מזה, ולהעצים את כוחנו כעם וכמדינה.
ו
ועכשיו, כשאני חושבת על כל זה, אני שואלת את עצמי - אולי במובן מסוים אני כן שייכת לכאן. כי גם אני חלק מהניגודים האלה ולא רק תעודת הזהות שלי ישראלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנה גון - מטר