ואהבת לאדם כמוך

אני צריכה לכתוב משהו קצר. ביטני ומוחי מלאים בכל כל הרבה מחשבות, רגשות, זכרונות. מילים שמנסות לפלס דרכן החוצה. הכל מעורבב שם. צבעים, כתמים, חוטים, רשת סבוכה. איפה קצה החוט? החוט שיוביל אותי לסדר את המילים למשפטים, לפסקאות ולטקסטים שאומרים את מה שחבוי בנשמתי. כמו פקעת דביקה שצריך לפרק בזהירות. לא מוצאת אותו.

יש לי מחשבה לכתוב על החרדות שלי. החרדות שהתחילו עוד מאז שהייתי במיטת תינוק. כן, אני זוכרת עוד מאז. אבל אני צריכה לכתוב את זה מסודר. ואם אני אתחיל עכשיו זה לא יגמר. השעון הזה של החיים כל הזמן מתקתק. הזמן לא מחכה לי.

למה דווקא חרדות? כי עכשיו אני בחרדה גדולה. נגמרו לי התרופות נוגדות החרדה כי אין לי כוח לנסוע לבית המרקחת. וניסיתי למצא דרך טבעית להפיג את החרדה. נשימות, דמיון מודרך וכאלה לא עובדים עלי. והאנשים שהיו בחיי כבר לא נמצאים. את כולם דחקתי החוצה כי אני יודעת שהם לא רוצים לדעת. הם רוצים שאמשיך את המשחק שלי כאילו הכל טוב. ואני לא יכולה יותר לשחק.

ואז עלה על דעתי לכתוב על החרדות. אולי יהיה בזה משהו משחרר.

אז כתבתי משהו קצר.