ואהבת לאדם כמוך

לפני זמן מה שאלתי את עצמי מהו חופש. אני יודעת שאני כלואה בתוך המון דברים. מכורה לסיגריות, קפה ועוד כל מיני דברים שאיני יכולה בלעדיהם והם שולטים בי. אז ההגדרה הכי טובה שהצלחתי להגדיר הייתה: "אדם חופשי הוא אדם שאינו נשלט על ידי דברים שפוגעים בו" אבל הרגשתי שהגדרה זו אינה מספקת. זה היה מוזר, כי אני מחשיבה את עצמי לאדם בעל אינטליגנציה וחכמה יחסית גבוהים. אז איך זה שאני לא יודעת להגדיר מהו חופש.

עד שנתקלתי בהגדרה של לאון בלום לאדם חופשי. וזוהי ההגדרה שלו: "אדם חופשי הוא מי שאיננו מפחד ללכת עד הסוף במחשבתו". וזה גרם לי למחשבה שניה.

אכן, להיות מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף, זו תכונה שדורשת חופש, אולי גם יצירתיות מסוימת (שהיא עצמה דורשת חופש מחשבתי). אבל אם אתה מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף אך אינך יכול לממש אותה רגשית אינך חופשי. אני עצמי הגעתי להמון תובנות בחיים. אך השינויים הם קטנים מידי, קשים, ואינם מספקים. במחשבתי אני אדם חופשי. אך ברגשותי אני עדיין כלואה.

ואז הבנתי. אדם חופשי הוא אדם שהפחד אינו שולט ברגשותיו.

לעיתים אנו מבינים מה לא נכון במעשינו, איך אנחנו פוגעים בעצמנו, אך איננו מסוגלים לעשות את השינוי הנחוץ. הסיבה לכך נעוצה עמוק בשורשי תבניות החשיבה והרגשות שלנו. תבניות שפיתחנו במהלך חיינו, ובעיקר בינקותנו. אנו מגיבים לסיטואציות מסוימות בעלות תבנית דומה בדרך מסוימת שלמדנו. וגם אם דרך זו מביאה תדיר לכישלון, זו הדרך שאנו מכירים, ובה אנו בוטחים גם אם היא מביאה לתוצאה לא רצויה. זה נובע מהתניות שהצטברו בנו כל חיינו.

דוגמא להתניה, בניסוי שערך ווטסון בתינוק-

ווטסון השמיע לתינוק(אלברט) מוזיקה רועשת בכל פעם שאלברט התקרב לבובה שאהב. המוזיקה הרועשת לא הייתה נעימה וגרמה לאלברט לבכות. בהמשך, כאשר אלברט ראה את הבובה החל לבכות גם ללא השמעת המוזיקה.

עד כאן הניסוי של ווטסון. אבל אני רוצה להמשיך את מה שצפוי לו באופן תיאורטי.

אם אלברט לא יקבל טיפול מתקן, סביר שכל פעם שיראה בובה בעתיד הוא ירגיש אי נוחות ברמה כזו או אחרת, וימנע מלהתקרב לבובות. זה תלוי כמובן בעוצמת ההתניה שעבר. אם ההתניה מספיק חזקה אלברט עלול לפתח פוביה מפני בובות בלי שאפילו ידע או יזכור מה הסיבה לכך. וגם כאשר יגדל ויבין במוחו שבובות אינן מזיקות, הוא ימשיך להתרחק מבובות משום שהרגש השלילי, הפחד, תמיד יעלה כאשר יראה בובה.

זוהי דוגמא קיצונית להתנהגות של המנעות עקב תהליך התניה. למעשה, כל דפוסי ההתנהגות שלנו בנויים מאוסף של התניות מצטברות. ישנן כמובן גם השפעות נוספות על ההתנהגות, כגון השפעת למידה מחשבתית, והשפעות חברתיות. אך כוחן של ההתניות הוא החזק ביותר כי הוא פועל באופן בלתי מודע על הרגשות.

לכן, למעשה, כאשר אנו מבינים שעלינו לעשות שינוי בהתנהגות קבועה שאינה תורמת לנו, קשה לעשותה, משום שמייד משתלט עלינו הפחד מהתוצאה של ההתנהגות החדשה. התנהגות, שבעבר קיבלה תגובה שלילית.

כדי להמחיש זאת באופן יותר ברור אני רוצה להציג דוגמא קטנה נוספת. אימה של יעל, ילדה קטנה, נוהגת לנזוף בה ולסטור לה בכל פעם שהילדה מסרבת לדרישה של האם. יחד עם זאת, יתכן שההתנהגות הסרבנית של יעל היא הדרך היחידה בה יעל מקבלת תשומת לב מאימה. ואז תשומת הלב שקיבלה כתוצאה מהתנהגויות של סרבנות הפכה להיות "גרוי מחזק" להתנהגותה. ולכן היא ממשיכה לחזור על התנהגות זו. הילדה עשויה לפתח אחת מ-2 התנהגויות: האחת, התנהגות של צייתנות מוגזמת ופחד מביטוי עצמי. ואילו השנייה תהיה התנהגות של מרדנות, של עשיית "דווקא". תלוי בגרוי המחזק יותר.

אך זה לא נגמר בזה. כשאנו גדלים עם דפוס התנהגות מסוים, אנו "מושכים" אלינו את ה"משלימים" לדפוס שבו אנו נוהגים. כלומר, יעל תגדל עם הדפוס הזה ותפתח מערכות יחסים שבהן נדרשת ממנה צייתנות (או מרדנות), ותמיד תרגיש רע בתוך מערכות היחסים שהיא יוצרת.

עכשיו, נניח שיעל גדלה, חוותה מערכות יחסים כושלות, והיא הולכת לטיפול אצל פסיכולוג. היא תעבור תהליך שבו תבין את טעויותיה ומקורן. אך מכאן ועד השינוי הממשי בהתנהגותה הדרך ארוכה. משום שהפחד ששולט בנפשה יקשה עליה להתנהג בצורה אחרת מתוך תחושה של חופש מלא ושל ביטחון. יתכן שהיא תנסה להתנהג לפי מה שהבינה, אבל הפחד שנמצא בנפשה ימשיך לצוץ באופן התנהגותה, אם בשפת הגוף או בהתנהגות מהוססת. והתגובה שתקבל מן הזולת שוב תהיה תגובה לפחד ולהיסוס. היא לא תהיה התגובה הרצויה, אלא שוב תהיה "גרוי שלילי".

וכאן נכנס המאבק בפחד.

ברגע שיעל תשתחרר מהפחד, היא תהיה חופשייה. אז איך באמת משתחררים מהפחדים? זו כבר סוגיה אחרת. אני חושבת שאהבה היא הבסיס להתמודדות עם פחדים. אם יש תמיכה, אהבה, זה משחרר את הפחדים. הפרדוקס הוא, שכדי להשיג אהבה אמיתית, לפעמים צריך קודם כל להשתחרר מהפחדים.

וואו! פתאום אני מגלה שאני במומלצים! אם הייתי יודעת אולי הייתי כותבת יותר בהרחבה. תמיד אני כותבת בלחץ.

 תודה למי שהמליץ :) 

אם היה לי מכחול שיודע למחוק

הייתי מוחקת הכל.

דף לבן.

אולי בעצם הייתי משאירה

כמה כתמי צבע חבויים
שביקשו לעצמם מרחב ביטוי להאיר

ולא היה להם מקום כשהכל

היה מזופת מסביב.

הייתי משאירה קצת רקע שחור

מסביב לכל כתם שכזה

כי אני אוהבת צבעים על רקע שחור

ובלי השחור אין משמעות לאור.

אבל אין לי מכחול פלאי שכזה.

במותי במילא ימחק הכל

גם בלי המכחול
ואולי אז יִוָּתְרוּ כמה כתמים
שמישהו ידע להפיח בהם רוח חיים.

אני נמצאת בתוך משפך. משפך גדול, עשוי ממתכת ונראה כמו חרוט קטום. חשוך בתוך המשפך, ואני פוסעת לכייוון הפתח הקטן שלו. כאילו שנמצאת במנהרה שהולכת ונהיית צרה, לכוון האור שמופיע בסופה. אני נשאבת לשם, אבל לא יודעת מה קורה כשמגיעים לקצה. המשפך נמצא באויר, איפהשהו במרחבי הקוסמוס. ואז, כשאגיע אל האור שבקצה המנהרה הזו אני אשפך אל החלל.ולי יש פחד גבהים.
מה יש שם, בחלל הזה שנשפכים לתוכו? אני לא יודעת. אני מרגישה שהאור הזה מתעתע בי. כי אחריו יש חושך. ואין כלום. רִיק. ואני פוחדת, פחד מוות. אבל אני נשאבת לשם בעל כרחי, בלי שליטה.

זו הייתה מעין הזייה. הבזק של תמונה בזמן עירנות.

מיסטיקה קלפי טארוט קלפים טארות פתיחה בקלפים חינם פתיחה יומית
 

מישהו פתח בלוג חדש  בשם 'בדיקה 1973'. ובינתיים שם רק רקע. תכנסו ותגללו ותראו מה קורה לפסים.

אבל אחרי זה תקראו את הפוסט האחרון שלי (מתחת לפוסט הזה), 'צפורים בראש'.

התחלתי לכתוב על משהו שעבר עלי באותו רגע ומשם זה הוביל אותי למחשבות על עולם הנפש. יותר נכון האופן שבו התת מודע מבטא את עצמו בצורה ויזואלית והשימוש בפרשנות המודעת בפסיכולוגיה ומיסטיקה. זה לא מאמר מקיף אבל נתתי 'טעימה'.  אני יודעת שזה נשמע 'מפוצץ', אבל תקראו אז תבינו. מדובר בנושא מרתק שבחלקו עשוי להיות שנוי במחלוקת. אבל כדי להביא את כל הידע שלי בנושא צריך הרבה יותר מפוסט אחד. גם כי אי אפשר בפוסט אחד וגם כי צריך להשקיע בזה הרבה. אז אולי זה לא יהיה ממש ברור מה רציתי לומר. אבל פתחתי פתח למחשבה על משהו שאנחנו לא מודעים לו. אני חושבת שזה מעניין (לפחות את חלקכם), והשקעתי. אז נא להתייחס בהתאם :-).

מישהו אמר לי שהוא לא הבין את הפוסט. זה לא פוסט מסובך, אני מבטיחה לכם. אבל אם משהו לא מובן, אשמח אם תגיבו על זה ואם יש צורך אני אערוך אותו.

יכול להיות שאביא תמונות נוספות שקשורות לנושא בפוסט נפרד. אם אצליח למצא תמונות מתאימות, זה יהיה מעניין כי בו תוכל גם לבדוק את עצמכם.

פעם הייתי רואה צפורים בכתמים וצללים. זה היה קורה כשהייתי בוהה בתיקרה או בקירות, בעלים שמחוץ לביתי, או בכל מיני דברים אחרים.

היום ראיתי את הפוסט המדהים הזה על פרצופים של *חגית*. ופתאום נזכרתי שאני כבר הרבה זמן לא רואה את הצפורים. ועכשיו אני נזכרת שראיתי בצללים גם דמויות של אנשים. אני כבר לא בדיוק זוכרת איזה. נדמה לי שהם היו בעיקר אנשים לא שמחים, או זקנים. לא רואים מבט בצללים אבל רואים משהו בתנוחת הגוף. משהו עצוב, שחוח. ואולי גם היו אנשים מתעופפים.

אגב, כשמסתכלים על כדור בדולח (אני לא מתמצאת, זה רק מידע כללי) רואים כתמים נעים בצבעים שונים. אם מתרכזים נכון הכתמים הנעים נראים כתמונות. ויש הרואים בהם עננים, בצורות וצבעים שונים. לכל כתם, תמונה, או צבע יש משמעות. אפשר לראות שם את העבר, העתיד, או את מה שהנשמה שלך חווה באותו רגע. תלוי מה אתה מחפש לראות. ומה שרואים הוא בעצם מעין שיקוף של מידע שמגיע מהתת מודע. המוח המודע נותן פרשנות למה שנמצא בתת מודע באמצעות התמונות המתגלות בכדור הבדולח. 

 בפסיכולוגיה משתמשים ברעיון של מה שהתת מודע קולט מכתמי דיו במבחן רורשאך . מבחן זה הוא אחד מהכלים לאיבחון אישיות. הרעיון המרכזי הוא שהתת מודע של כל אחד חווה את כתמי הצבע שהוא רואה, מתוך נפשו ונותן פרשנות משלו. הפרשנות מתקבלת כתמונה, ומלמדת משהו על מצבו הנפשי של האדם.

ישנם מספר הבדלים בין כדור הבדולח לבין מבחן רורשאך.

1. ההבדל המשמעותי הראשון הוא שבמבחן רורשאך ניתן לראות מנבכי נפשו של המאובחן עצמו, כי הוא זה שצופה בתמונה. ואילו בכדור בדולח, המיסטיקן הוא זה שצופה בכדור ומעביר את המידע מתוך מה שהוא קולט, לגבי השואל. המיסטיקן משמש כגורם מתווך בין השואל לכדור. וכאן כבר נכנסת השאלה של אמינות החיזיון באמצעות גורם מתווך, ואיך זה יכול לעבוד ללא כל הסבר הגיוני. בפוסט הזה אני נמנעת להיכנס לשאלה זו ומשאירה לכל אחד להתייחס על פי אמונתו.

2. הבדל שני נעוץ בכך שבמבחן רורשאך ניתנות 10תמונות מוכנות מראש ואילו בכדור הבדולח התמונות עצמן עולות מתוך תודעתו של החוזה בכדור וגם הפרשנות. והאפשרויות לקבלת תמונות הן אינסופיות.

3. במבחן רושאך ניתן לראות אך ורק מצב רגעי של מה שקורה בנפשו של המאובחן. ואילו בכדור הבדולח ניתן לקבל תשובות לשאלות שונות, וגם לראות מצבים בעבר, הווה ועתיד.

כך הנפש משתקפת בראי הצללים. ואולי לפסיכולוגיה יש עוד מה ללמוד מעולם המיסטיקה.

האמת היא שהתכוונתי רק לכתוב פוסט של 4-5 שורות על הציפורים שהיו בראש שלי פעם, ובסוף זה מה שיצא. תמיד כשאני מתחילה משהו קטן הוא נהיה גדול... ותמיד התחושה שזה לא נגמר. וגם כאן התחלתי להיסחף למקומות אחרים אבל קיצרתי. לכן אני פוחדת לכתוב פוסטים.