ואהבת לאדם כמוך

את אבי הכרתי לפני כעשרים וחמש שנה. הייתי סטודנטית באוניברסיטה ועבדתי במשרה חלקית כמדריכה בצהרון לגיל הרך בשכונת מצוקה. מטרת הצהרון הייתה לתת לילדים שמסתובבים בחוץ או בבית חסרי מעש בשעות הצהריים מסגרת שבה היו גם משחקים והעשרה כללית.

אבי גדל במשפחה קשת יום. האם הייתה מפגרת והאב היה שיכור. כשאבי הגיע הוא היה כבן 5. הוא כמעט לא ידע לדבר והתרחק מבני אדם. צורת ההתייחסות שלו לילדים אחרים הייתה התנהגות של התגוננות ע"י תקיפה. מידי פעם הוא היה זורק אבן על ילד שהיה מתקרב אליו. הוא גם לא ידע איך להייחס לצעצועים, לא ידע בכלל לשחק. כי בבית לא היו צעצועים בכלל. הצהרון היה מלא במשחקים והוא היה נוהג לזרוק ולשבור.

ביום הראשון כשראינו אותו ואת אימו היה ברור שמדובר בילד טעון טיפוח שלא קיבל חום בבית. למעשה הרמה ההתפתחותית שלו הייתה כשל ילד בן שנתיים(לא על פי אבחון מקצועי אלא על פי התרשמות), שכבר הספיק ללמוד שהעולם סביבו עוין. אני ורכזת הצהרון, שהייתה במקצועה גננת בשכונת יוקרה, ראינו ילד מתוק שבא מבית מוזנח, והבנו שיש להתייחס אליו כאל ילד בן שנתיים. אני הבנתי שאם צורת ההתייחסות שלו לעולם הייתה זריקת אבנים, הוא כנראה ילד מוכה שזקוק לחום ואהבה ולכך שיוחזר לו האמון בבני אדם. ולכן יש להתייחס אליו בזהירות רבה. היה צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי שלא ישבור דברים ויכה ילדים. וללמד אותו כיצד להתנהג כמו שמלמדים ילד בן שנתיים. לא כעסנו ולא צעקנו עליו, ובודאי שלא הענשנו אותו.

כעבור מספר ימים הגיעה מדריכה חדשה שלא הכירה אותו וברגע שראתה אותו גורם נזק למשחק, כעסה עליו והורתה עליו לצאת החוצה.

את הארוע הזה אני לעולם לא אשכח. ובמיוחד את פניו באותם רגעים. הוא לא הגיב, לא אמר דבר אלא מייד יצא וברח משם בצעדים מהירים, בפנים מוכות עלבון, אבל היה משהו גאה בהליכתו. פניו ואופן הליכתו כאילו אמרו: "אתם לא רוצים אותי, אז לא צריך"! ילד קטן שלא הבין שעשה דבר אסור ונענש. מן הסתם היה רגיל לקבל עונשים בביתו. אחר כך למדנו לדעת שהיה מקבל מכות מאביו השיכור.

אני והרכזת מייד רצנו אליו כדי להחזירו למועדונית, אבל הוא ברח וזרק אבנים. הוא פחד מאיתנו ואנחנו רק רצינו לחבק אותו. כל הילדים הצטרפו למרדף בשמחה רבה מה שגרם לו לפחד עוד יותר ולברוח ביתר מרץ. בסופו של דבר הרכזת הצליחה לשכנעו לעצור ולתת לה להתקרב אליו. היא הרימה אותו וחיבקה אותו. נתנו לו להבין שאנחנו לא כועסים, אלא רוצים רק לחבק אותו. וכמובן שהסברנו למדריכה החדשה במה מדובר ואיך לנהוג כלפיו.

אחרי המקרה הזה הרכזת והמדריכה השנייה לא חיבקו אותו יותר. כך מן הסתם נהוג בגנים. הגננת לא מרימה ומחבקת ילדים כי צריך לשמור על גבולות. זה אף פעם לא נאמר, אבל כך התנהגה הגננת. אני בכל אופן, לא יכולתי לסרב לצורך של הילד המתוק הזה להיות נאהב והתאהבתי בו. והוא רצה שוב להיות על הידיים. כשהוא ראה שאני נכונה להרימו, הוא לא עזב אותי לרגע. בדרך כלל הוא היה מגיע למועדונית בשעה מאוחרת כי לא היה לו מושג מתי להגיע. הוא היה מגיע אחרי ששוטט לבדו בשכונה ללא כל השגחה. הוא גם לא ידע באילו ימים המועדונית פועלת. פשוט היה מגיע מידי פעם ומוצא אותנו.

כשהיה מגיע, בדרך כלל אני הייתי עסוקה בפעילות כלשהי עם הילדים. הוא היה מושך בכתפי ואומר: "הנה אני!" זו הייתה דרכו לומר שלום. ומייד ביקש את תשומת ליבי. ואני הייתי צריכה איכשהו לתמרן בינו לבין האחרים. הייתי מרימה אותו על הידיים די הרבה ועושה לו סלטות באויר שהיה נהנה מהן מאוד. ואחריו גם הילדים האחרים רצו לעשות סלטות.

פעם בשבוע צפינו בטלויזיה בתכנית רגע ודודלי. כשהיינו צופים בטלויזיה הוא היה על ברכי. לא הסכים לרדת. אני הבנתי שכנראה החום והחיבוקים שלי היו החיבוקים היחידים שקיבל אי פעם. הוא היה חי בעולם עוין ואצלי מצא פינה של ביטחון ואהבה.

שמתי לב שהוא לא יודע לקרא לדברים בשמם. פעם אחת כשבטלויזיה היה שטיח הוא פתאום אמר לי בשמחה: "שטיח"! מישהו בטלויזיה אמר "שטיח" ואז הוא למד. גילה דבר חדש. כי לא ראה שטיח קודם לכן ולא ידע איך קוראים לזה. מידי פעם לימדתי אותו מילה נוספת. ופה ושם היה אפשר לשחק איתו רק לבדו  משום שעוד לא הגענו לשלב של משחק בחברת ילדים אחרים.  וגם זה היה לדקות ספורות בלבד.

היו פעמים שאבי נעלם מהבית ולאחר זמן רב היו מוצאים אותו. התברר שהוא משוטט לבדו בשכונה, גונב אוכל מדוכנים במרכז, ואיש אינו יודע היכן הוא ומתי יגיע. המשפחה הייתה מטופלת על ידי הרווחה, כך שאנחנו לא התערבנו.

לקראת סוף השנה, כמה ימים לפני חופשת הקיץ הודענו לילדים שביום ג' בשבוע הבא זו תהיה הפעם האחרונה ואחר כך המועדונית תהיה סגורה. אבי לא היה באותו יום, וכנראה פספס עוד כמה ימים. אני לא זוכרת בדיוק. אבל גם אם אמרתי לו שהמועדונית עומדת להסגר, הוא בודאי לא הבין מה זה "יום שלישי" ומתי זה. מאוד חששתי שיום אחד הוא יבוא וימצא את המועדונית סגורה בלי לדעת למה. ואכן זה קרה. הוא לא הגיע גם ביום האחרון. ואני תארתי לעצמי שהוא בטח ממשיך לבוא כשיוצא לו אבל מוצא דלת נעולה.

ליבי נשבר. הבנתי שגרמתי לו עוול נוראי. אני כנראה הייתי האדם היחיד שנתן לו חום ונטשתי אותו. לא ידעתי היכן הוא גר ובאותם ימים הייתי חולה ולא יכולתי לאתר אותו. וכך זה הסתיים.

כעבור כחצי שנה - שנה עברתי בשכונה וראיתי אותו. מייד קראתי לו בשמחה אבל הוא נעצר, שמר מרחק ולא הגיב. אחיו הקטן שהיה איתו רץ לקראתי בשמחה. וזה היה די מוזר, משום שכמעט לא הכיר אותי. אני זוכרת שבתקופת המועדונית ראיתי את האח הקטן יום אחד בעגלה עם אימו. הוא היה בן שנתיים בערך. זבובים התעופפו סביב פניו, מן הסתם אחרי שאכל משהו מתוק. והוא לא הגיב, היה אפאתי. כאילו שלמד לחיות עם הזבובים על פניו. ודווקא הוא זכר אותי ורץ לקראתי. אבל את אבי לא הצלחתי לדובב ולקרב אלי.

מאז עברו שנים. היום אבי צריך להיות בגיל 30 ומשהו. מידי פעם אני נזכרת בו וחושבת עליו. אני כל כך רוצה לדעת מה עבר עליו, מה נהיה ממנו. כשהכרתי אותו חשבתי בליבי - הילד הזה יגדל להיות עבריין. מה כבר מחכה לו כאן? מי ידאג לתת לו אהבה וללמד אותו נורמות חברתיות מקובלות? הוא בטח יגדל וילמד לשכלל את טכניקות ההגנה שלו מפני העולם ואיך לשרוד על ידי גניבות ואלימות. אבל כשיהיה בוגר, כבר לא יתייחסו אליו כאל ילד טעון טיפוח. אף אחד כבר לא יבין שזה מה שהחיים לימדו אותו. והוא ישלם את מחיר החברה שאינה יודעת לטפח את ענייה.

ואני כנראה לעולם לא אדע מה עלה בגורלו.    

***********************************************************************************

ערב ראש השנה האחרון היה דומה לשנים קודמות אבל היה בו משהו חריג.  באויר מרחפות מילים כמו "חשבון נפש", "סליחה", "הארה", "אור", התחדשות", מוות". משהו מוזר קרה לי בחודשיים שלפני ראש השנה, מעין צירוף מקרים שמביא אותי להתיחסות חדשה לראש השנה. שאלות על סוף והתחלה חדשה.

לאחרונה אני נזכרת בכל מיני אירועים מהעבר. הכל כואב, אין זיכרונות טובים. אני רוצה להפסיק לזכור. רוצה למלא את החלל במוח ובלב במשהו טוב. אבל לא מוצאת... אני שורדת מיום ליום, חיה רק בשביל לסיים איזו משימה. זה לא מספיק בשביל להפיח בי רוח חיים. אתם מכירים את המצב הזה שכאילו כל הדם אוזל מהגוף? שהגוף מתרוקן מאנרגיות והופך להיות כמו שק תפוחי אדמה? אין כוח לזוז. שיתוק. ככה אני כבר כ-5 שנים. חולה, כמעט לא מתפקדת, חיה על תרופות. הכל כואב, עייפות בלתי פוסקת, חרדות יומיומיות והתמודדויות בלתי אפשריות עם בעיות חיים מכל הכיוונים.

לפני מספר חודשים, כבר תיכננתי את מותי לתחילת אוגוסט האחרון. הבנתי שיותר לא אוכל להחזיק מעמד. הגעתי לנקודת קצה. ואז עלתה בי מחשבה על עוד נסיון אחד לעשות משהו שבחיים לא הייתי חושבת עליו. חשבתי שאולי הפתרון הוא לאשפז את עצמי במוסד פסיכיאטרי. כי בסה"כ אני גם בדיכאון וחרדות קשות. וחשבתי שאולי שם תהיה הקשבה לסיפורי, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה איתי, ויבין מה צריך לעשות. אולי אני צריכה לרדת למקום עוד יותר נמוך ממה שאני נמצאת כדי לעלות למעלה. כי בהסתגרות שלי, אף אחד לא מבין.  אף אחד מאלה שאמורים להבין. אף אחד לא רואה אותי באמת. ושם, בבית החולים אי אפשר להסתיר. הכל חשוף. ולרופאים יש יותר זמן לדבר עם המטופלים בניגוד לרופאים בקופת חולים שאין להם זמן לדבר מילה.

אישפוז במוסד פסיכיאטרי זה בשבילי לרדת למקום הכי נמוך שאפשר. כי שם כבר אין לאדם שום שליטה על חייו. שם צריך לתת הסבר שישמע רציונאלי לכל דבר קטן שמבקשים. אין לי מושג בדיוק מה קורה שם, אבל כך לפחות אני מניחה. אם לא יבינו למה אני צריכה דבר זה או אחר, לא ינסו לעזור להשיגו. ויותר מזה, יזלזלו וייחסו זאת ל"מחלה".  איבוד השליטה הטוטאלי הזה על חיי זה הדבר שהכי מפחיד אותי. המחלות שאני סובלת מהן הן לא מחלות קונבנציונאליות. רוב הרופאים לא מכירים, לא מבינים, מזלזלים. ולכן להתאשפז זה משהו שלא בא בחשבון. אני לא אעמוד בזה. אז שוב חזרתי לנקודת המוצא. האלטרנטיבה היחידה היא למות. במילא מאוחר מידי.

אלה היו מחשבותי לפני כמה חדשים.

אבל אז, בתוך השקט הסוער שאני חיה בו, קצת לפני ראש השנה, פתאום צלצול טלפון. הטלפון בביתי מצלצל מעט מאוד לאחרונה, כי קשרים רבים נותקו. אני יותר ויותר מסתגרת. והרבה פעמים לא עונה. בעיקר אם זה מספר לא מזוהה או מספר מזוהה שאני מרגישה שלא אוכל לדבר עם המטלפן. הפעם בכל זאת עניתי. זה היה  קול  מן העבר, לקח זמן עד שזיהיתי אותו. הוא לא עזר לי לזהותו מייד. אבל זה היה קול שעשה לי כל כך טוב לשמוע. הוא רצה לדעת מה קורה. נדמה לי שהדמעות התחילו לזלוג די מהר. המועקה הנוראית שחסמה את החזה שלי, כאילו התחילה להינמס. ידעתי שאני יכולה לבטוח בו. בשנים האחרונות, בתוך מאבקי ההשרדות שלי, נתקלתי במוצצי דם שלחמם הוא מחולשתם של אנשים. ופתאום לשמוע אותו, זה היה כמו לשמוע מלאך. ברגע הכי קשה. 

[.............עריכה.................. ]אבל איך אוכל לפגוש אותו עכשיו.  אני לא במצב נפשי ופיסי ..עריכה... אני חיה בכאוס. אמרתי לו על זה כמה מילים. הכנתי אותו. אבל זה לא היה חשוב לו. הוא רק רצה לעזור. מייד נחלץ לעזרה. מאז הוא התקשר יום יום כדי לקבוע פגישה בביתי, לעשות רשימה מה אני צריכה, ולהתחיל לפעול. אבל אני כל פעם הייתי דוחה את הפגישה. כי אני לא יכולה שהוא יראה אותי ואת הבית במצבי. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה. אבל הוא היה מוכן לחכות אפילו לילה שלם עד שאהיה מוכנה. הוא הגיע ממרחק של כשעה נסיעה וחיכה ברכב שעתיים עד שהסכמתי שיעלה. הוא נסע כבר כמה פעמים מרחוק כדי להביא לי תרופות, ולסדר כמה דברים. לקח על עצמו לסדר לי את החיים. וכל הזמן הוא אומר: "עוד שנה תהיי מלכה, אני מבטיח לך!"

הוא אדם עסוק מאוד ואני משתדלת לא להטריד אותו יותר מידי. אבל הוא אומר שמטריד אותו שאני לא מתקשרת. הוא מחכה כבר שאודיע לו שאפשר להיפגש ולהזיז דברים.

אני באמת לא רגילה לאנשים כאלה. אנשים לא לוקחים על עצמם להתגייס למעני. אני אדם שלא יודע לקבל עזרה. אבל האיש הזה הוא מלאך. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו.

הוא נתן לי זריקת כוח. להחזיק מעמד איכשהו עוד קצת. בינתיים. זה לא קל, אני עדיין בנפילה קשה. אבל מרגישה כבר לא לגמרי לבד. לפעמים קצת זזה יותר. חשה איזו רוח גבית קלה. בערב ראש השנה למשל, הוא גרם לי לעשות משהו שלא הייתי מסוגלת.

אחרי השיחה הראשונה איתו, שהיתה כאמור קצת לפני ראש השנה, התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא חשבתי. אולי איזו יד מכוונת שלחה לי אותו? אולי אבי ז"ל דואג לי מלמעלה והוא זה ששלח אותו? איך זה שהאיש הנפלא הזה הופיע דווקא עכשיו? רגע לפני הסוף...

האם נשמות המתים הקרובים אלינו איתנו???

האם יש להן כח להשפיע על חיינו???

 אולי זה אומר שאני באמת השתגעתי??? 

מה קורה פה לעזאזל???

אני לא אדם מאמין. אני חילונית ולא מאמינה באלוהים. די הרבה שנים אני "עובדת" על עצמי, מנסה להבין את העולם ונכנסתי גם לתורות של העידן החדש. מנסה ללמוד לשנות את דרכי, להתמודד עם הפחדים בדרך לשינוי. מנסה להאחז בדברים כלשהם שנחשבים כמביאים אור לחיים. ולו כדי לשרוד עד שאסיים את המשימה שלי כאן. אני נעה בין מחשבות על מוות למחשבות על רוחניות ועל מסע החיים וייעוד.

אם אצליח לממש את המשימות שהצבתי לי , מבחינתי אז אוכל לפרוש תוך השלמה כלשהי. בעבר היו לי הרבה תכניות לעשייה ולתרומה, יש לי כישורים שבוזבזו לגמרי כל חיי, ובשנים קודמות הייתה לי תקווה כלשהי שאם עברתי כל כך הרבה סבל בשביל ללמוד את כל מה שאני יודעת היום, מוות בשלב הזה יהיה בזבוז משווע. כי מסע היסורים של חיי לימד אותי כל כך הרבה. סבל שכמעט לא היה בו שום טוב, חייבים להשתמש בו, לעשות עם זה משהו, להשאיר משהו לעולם. אם הייתי יודעת שעד עכשיו זה מה שיהיה, כבר היה עדיף לי לצאת מהסיפור הזה מזמן. לא היה שום טעם לעבור את מסכת היסורים הזו עוד שנים כל כך רבות.

מצד שני, יכול להיות, שאם אשרוד עד שוך הסערה שוב יהיה לי רצון לחיות. אין לי מושג. כרגע אני רוצה לסיים 2 משימות, להשאיר לפחות משהו אחרי שיתן משמעות למסע שעברתי ולמות.

והמלאך הזה שנכנס אל חיי עכשיו, נוסך בי איזו תקווה קלושה, פתח לקרן אור שאולי בסופו של דבר אצליח להשאיר משהו לעולם.

לפני זמן מה שאלתי את עצמי מהו חופש. אני יודעת שאני כלואה בתוך המון דברים. מכורה לסיגריות, קפה ועוד כל מיני דברים שאיני יכולה בלעדיהם והם שולטים בי. אז ההגדרה הכי טובה שהצלחתי להגדיר הייתה: "אדם חופשי הוא אדם שאינו נשלט על ידי דברים שפוגעים בו" אבל הרגשתי שהגדרה זו אינה מספקת. זה היה מוזר, כי אני מחשיבה את עצמי לאדם בעל אינטליגנציה וחכמה יחסית גבוהים. אז איך זה שאני לא יודעת להגדיר מהו חופש.

עד שנתקלתי בהגדרה של לאון בלום לאדם חופשי. וזוהי ההגדרה שלו: "אדם חופשי הוא מי שאיננו מפחד ללכת עד הסוף במחשבתו". וזה גרם לי למחשבה שניה.

אכן, להיות מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף, זו תכונה שדורשת חופש, אולי גם יצירתיות מסוימת (שהיא עצמה דורשת חופש מחשבתי). אבל אם אתה מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף אך אינך יכול לממש אותה רגשית אינך חופשי. אני עצמי הגעתי להמון תובנות בחיים. אך השינויים הם קטנים מידי, קשים, ואינם מספקים. במחשבתי אני אדם חופשי. אך ברגשותי אני עדיין כלואה.

ואז הבנתי. אדם חופשי הוא אדם שהפחד אינו שולט ברגשותיו.

לעיתים אנו מבינים מה לא נכון במעשינו, איך אנחנו פוגעים בעצמנו, אך איננו מסוגלים לעשות את השינוי הנחוץ. הסיבה לכך נעוצה עמוק בשורשי תבניות החשיבה והרגשות שלנו. תבניות שפיתחנו במהלך חיינו, ובעיקר בינקותנו. אנו מגיבים לסיטואציות מסוימות בעלות תבנית דומה בדרך מסוימת שלמדנו. וגם אם דרך זו מביאה תדיר לכישלון, זו הדרך שאנו מכירים, ובה אנו בוטחים גם אם היא מביאה לתוצאה לא רצויה. זה נובע מהתניות שהצטברו בנו כל חיינו.

דוגמא להתניה, בניסוי שערך ווטסון בתינוק-

ווטסון השמיע לתינוק(אלברט) מוזיקה רועשת בכל פעם שאלברט התקרב לבובה שאהב. המוזיקה הרועשת לא הייתה נעימה וגרמה לאלברט לבכות. בהמשך, כאשר אלברט ראה את הבובה החל לבכות גם ללא השמעת המוזיקה.

עד כאן הניסוי של ווטסון. אבל אני רוצה להמשיך את מה שצפוי לו באופן תיאורטי.

אם אלברט לא יקבל טיפול מתקן, סביר שכל פעם שיראה בובה בעתיד הוא ירגיש אי נוחות ברמה כזו או אחרת, וימנע מלהתקרב לבובות. זה תלוי כמובן בעוצמת ההתניה שעבר. אם ההתניה מספיק חזקה אלברט עלול לפתח פוביה מפני בובות בלי שאפילו ידע או יזכור מה הסיבה לכך. וגם כאשר יגדל ויבין במוחו שבובות אינן מזיקות, הוא ימשיך להתרחק מבובות משום שהרגש השלילי, הפחד, תמיד יעלה כאשר יראה בובה.

זוהי דוגמא קיצונית להתנהגות של המנעות עקב תהליך התניה. למעשה, כל דפוסי ההתנהגות שלנו בנויים מאוסף של התניות מצטברות. ישנן כמובן גם השפעות נוספות על ההתנהגות, כגון השפעת למידה מחשבתית, והשפעות חברתיות. אך כוחן של ההתניות הוא החזק ביותר כי הוא פועל באופן בלתי מודע על הרגשות.

לכן, למעשה, כאשר אנו מבינים שעלינו לעשות שינוי בהתנהגות קבועה שאינה תורמת לנו, קשה לעשותה, משום שמייד משתלט עלינו הפחד מהתוצאה של ההתנהגות החדשה. התנהגות, שבעבר קיבלה תגובה שלילית.

כדי להמחיש זאת באופן יותר ברור אני רוצה להציג דוגמא קטנה נוספת. אימה של יעל, ילדה קטנה, נוהגת לנזוף בה ולסטור לה בכל פעם שהילדה מסרבת לדרישה של האם. יחד עם זאת, יתכן שההתנהגות הסרבנית של יעל היא הדרך היחידה בה יעל מקבלת תשומת לב מאימה. ואז תשומת הלב שקיבלה כתוצאה מהתנהגויות של סרבנות הפכה להיות "גרוי מחזק" להתנהגותה. ולכן היא ממשיכה לחזור על התנהגות זו. הילדה עשויה לפתח אחת מ-2 התנהגויות: האחת, התנהגות של צייתנות מוגזמת ופחד מביטוי עצמי. ואילו השנייה תהיה התנהגות של מרדנות, של עשיית "דווקא". תלוי בגרוי המחזק יותר.

אך זה לא נגמר בזה. כשאנו גדלים עם דפוס התנהגות מסוים, אנו "מושכים" אלינו את ה"משלימים" לדפוס שבו אנו נוהגים. כלומר, יעל תגדל עם הדפוס הזה ותפתח מערכות יחסים שבהן נדרשת ממנה צייתנות (או מרדנות), ותמיד תרגיש רע בתוך מערכות היחסים שהיא יוצרת.

עכשיו, נניח שיעל גדלה, חוותה מערכות יחסים כושלות, והיא הולכת לטיפול אצל פסיכולוג. היא תעבור תהליך שבו תבין את טעויותיה ומקורן. אך מכאן ועד השינוי הממשי בהתנהגותה הדרך ארוכה. משום שהפחד ששולט בנפשה יקשה עליה להתנהג בצורה אחרת מתוך תחושה של חופש מלא ושל ביטחון. יתכן שהיא תנסה להתנהג לפי מה שהבינה, אבל הפחד שנמצא בנפשה ימשיך לצוץ באופן התנהגותה, אם בשפת הגוף או בהתנהגות מהוססת. והתגובה שתקבל מן הזולת שוב תהיה תגובה לפחד ולהיסוס. היא לא תהיה התגובה הרצויה, אלא שוב תהיה "גרוי שלילי".

וכאן נכנס המאבק בפחד.

ברגע שיעל תשתחרר מהפחד, היא תהיה חופשייה. אז איך באמת משתחררים מהפחדים? זו כבר סוגיה אחרת. אני חושבת שאהבה היא הבסיס להתמודדות עם פחדים. אם יש תמיכה, אהבה, זה משחרר את הפחדים. הפרדוקס הוא, שכדי להשיג אהבה אמיתית, לפעמים צריך קודם כל להשתחרר מהפחדים.

וואו! פתאום אני מגלה שאני במומלצים! אם הייתי יודעת אולי הייתי כותבת יותר בהרחבה. תמיד אני כותבת בלחץ.

 תודה למי שהמליץ :) 

עריכה: 2.5.11

למקום  שבו גדלתי קראו בית. אבל זה לא היה בית. זה היה גטו. בגטו הזה לא היו מתים, לא היו קלגסים, לא היו משרפות ולא היה רעב. אבל היה שם פחד, פחד מוות, כל הזמן. והמוות שכן בכל פינה. הוא שכן בנשמותינו ובשגרת חיינו.

רציתי לספר לכם מה קרה שם ואיך התגלגלו חיי למקום שבו אני נמצאת היום. בשנה שעברה ביום השואה התחלתי לכתוב פוסט, אבל הוא היה ארוך מאוד והיה עוד הרבה לכתוב. ראיתי שכדי שאוכל להביא איזושהי תמונה סבירה, אני צריכה כבר לכתוב ספר. זה לא המקום ולא הזמן. אז התחלתי פוסט חדש. שיהיה יותר קצר. חשוב לי לספר על הגטו שבו גדלתי, כי חלק מהגטו הזה הוא שלא יודעים. וגם מי שיודע, או ידע בעבר, שותק ולא עושה דבר. בשבילי, לספר זה סוג של צעד אל מחוץ לגטו.

תחושת הבדידות בהיותי במקום הזה קשורה גם בעובדה שכיום החברה הישראלית מודעת לטראומה של הדור השני, סופרו הרבה סיפורים. אבל כולם עם סוף טוב. כולם בנו לעצמם חיים "נורמאליים" פחות או יותר. יש גם אנשים מפורסמים שמדברים על זה בתקשורת. כמו שלמה ארצי ויאיר לפיד, למשל. או סירטו של יהודה פוליקר. אז זה כבר אפילו נהיה "אין". אבל אצלנו במשפחה זה היה אחרת לגמרי. דומה בהרבה סממנים אבל כל כך שונה. כי אני לא בניתי חיים. לא הקמתי משפחה, וכיום אני חולה במחלה כרונית ולא עובדת. לא הצלחתי לצאת מהגטו שאמא בנתה לנו כאן, במדינת ישראל. אני כנראה לא אשאיר אחרי שום חותם, שום המשכיות.

הסיפור שלי הוא על אמא שהפרידה בין כל בני הבית, וכל אחד חי בעולמו. על הסתרה שהתבטאה בהמון צורות, על שתיקות רועמות וצעקות מחרישות אזניים.

על קור והניכור ביחד עם מסירות ללא גבול . על אלימות כבושה, ואלימות גלויה אך סמויה מן העין. על משפחה שבה הסבל הפך לערך עליון, שבו מי שלא סובל אין לו ערך. ולמרות שכולם סובלים, זה לא מספיק. אף פעם אי אפשר להתחרות עם הסבל של אמא, המסירות והאחריות ועם הקורבנוּת שלה. כולם היו אפסים בעיניה. והמסר העיקרי שהועבר בצורה סמויה, היה שבכלל אסור לחיות, צריך רק לשרוד.

ואכן, אני הצלחתי רק לשרוד. עד עכשיו. אני לא יודעת כמה זמן אצליח להמשיך לשרוד. נשארתי צל של אדם. אלוהים נתן לי הרבה מתנות של כשרונות ברוכים, ומן הסתם קיבלתי אותן לא רק מאלוהים אלא דווקא בגלל מה שעברתי בבית. אבל הוא לא נתן לי את היכולת לממש אותם. את כל הכישורים האלה. אני חולה, לא מתפקדת, תשושה ומלאת חרדות.

אחי, לעומת זאת הצליח לבנות חיים "נורמאליים". מצליח בעבודה, בנה משפחה ומסודר כלכלית. כלפי חוץ זה נראה "בסדר". אבל גם הוא נשא עימו כאב גדול. כאב על חוסר אהבת הורים, על ניכור נוראי, תובענות והמלחמה על הקורבנוּת. ואת הכאב הזה הוא המיר לשינאה כלפי. מאז שנולדתי הוא שנא אותי . מן הסתם, לאימי הייתה תרומה גדולה לאופי הקשר בינינו. הוא נשא עימו את השינאה הזו כל חייו, בשקט, בלי לומר הרבה מילים. רק על ידי מסרים מוסווים היטב שנתנו לי להבין עד כמה הוא שונא אותי. כשהיינו ילדים כמעט מעולם לא רבנו. פשוט לא היה קשר בינינו. היו בעיקר שתיקות. לא היה לו מושג מה קורה איתי, מה עובר עלי, או אפילו מה אני לומדת, היכן אני עובדת. לאחר שנישא הוא העביר את הרעל שנשא בקירבו לאישתו ולילדיו .  נדמה לי שזה הדבק שאיחד את מישפחתו. הרעל כלפי הוריו וכלפי.

ואני, אני הרגשתי אותו. חייתי וספגתי את הכאב שלו, של כולם למעשה. גם של הורי. והכל בשתיקה, בלי לדבר על זה. בלי לדבר על כלום. בכלל, אנחנו לא יודעים לדבר. הוא בנה עלי תאוריה שלמה על מי אני ומה אני, למעשה, בלי להכיר אותי. הפך אותי למפלצת.

ידעתי שאין טעם אפילו לנסות להתמודד איתו, כי לא ניתן אפילו לנהל שיחה. אני מקנאה באחים שרבים זה עם זה. זה נורמאלי. כשרבים, לפחות מוציאים דברים החוצה. לפעמים אפילו מגיעים להבנות. אבל כאן, אצלנו, הכל חסום. לא מדברים.

ואז מגיע יום אחד שחייבים לדבר. ותיבת פנדורה מתפרצת . אבא נפטר, אמא כבר קשישה סיעודית. צריך לטפל בה, יש ענייני כספים וירושה. כאן המקום להזכיר שההורים שלנו דאגו לנו מאוד מבחינה חומרית, שיהיה לנו מה שצריך. אבל כאמור, לא יותר מידי. רק לשרוד. וזה הדבר החיובי העיקרי שקיבלנו. וברגע שנוצר מצב של צורך בשליטה על הרכוש והכספים, כאשר אבא נפטר ואמא כבר קשישה, דמנטית וחסרת אונים, שם התחיל הרעל להתפרץ החוצה. בדמותה של מלחמה על הירושה והאפוטרופסות על אמא. באופן לא מודע הכסף והרכוש נתפסים אצלו כפיצוי על חוסר האהבה. אבל עכשיו הוא לוקח בכוח. עכשיו יוצא ממנו השטן. במניפולציות, שקרים, הבטחות, טרטורים, של אמא קשישה וחרַדה. אמא שפוחדת מבּנה, פוחדת שלא יבוא להלווייתה אם לא תתן לו את מבוקשו, על חשבוני. השטן הזה שנותן לי למות כאילו בלי קשר אליו, כאילו בלי התערבותו. הוא מתרץ את מה שקורה לי כאילו אני אשמה. ואם אני אשמה, זה נותן לו הצדקה לתת לי למות בלי להניד עפעף. בלי להבין שזה מה שהוא באמת רוצה. שאני אעלם מעל פני כדור הארץ.

ואני נגמרת לאט לאט.

 אני לא יודעת אם ישנם אנשים נוספים, בני הדור השני, שיש להם סיפור דומה. סיפור על הורים שניצלו מהשואה, אבל ילדיהם גדלו בסוג של גטו שממנו לא יצאו. ועץ השורשים של משפחתם נגדע בדור השני. אני מרגישה חריגה. שרק אצלנו זה קרה. שרק אני כזו. אבל אולי אחרים עוד לא מעזים לספר. או שהתקשורת לא מתעניינת. כי כמו שבקום המדינה ניצולי השואה הסתירו את סיפורם, כי הם היו "גלותיים", אולי כיום הנרטיב הזה חוזר על עצמו אצל בני הדור השני. גם אם חיית בצל הטראומה של הוריך, ונחרטו בגופך צלקות, אתה חייב להיות אדם מצליח, נורמטיבי. ויותר מזה, לדעת לעשות עם זה משהו. כמו למשל הסרט והדיסק של יהודה פוליקר - "אפר ואבק". אם לא הצלחת לבנות חיים ולהיות אדם שתורם לחברה, ערכך יורד לאפס. יצא לי לקרוא לפחות בבלוג אחד על סיפורה של אישה צעירה פגועת נפש אשר הייתה מאושפזת מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, ומתברר שברקע הסיפור יש משפחה של ניצולי שואה שגם שם חותם השואה בא לידי ביטוי במה שקרה לדור השני. אבל התקשורת, למיטב ידיעתי, לא עסקה במקרים כאלה.

נכון, סיפורי הדור הראשון עוד לא סופרו במלואם. והם חשובים לנו מאוד. צריך להמשיך עם זה כל עוד אפשר. אבל כעת הגענו כבר לדור שלישי ורביעי, וגם הדור השני נושא בקירבו את הטראומה. טראומה אחרת. של גדילה לצד הורים שהגיעו יחפים וחולים ממחנות ההשמדה, ורצו לבנות משהו חדש בתוך חברה שרצתה לקדש את האתוס של הגבורה ולשכוח ולהשכיח את ההשמדה. חברה שעוד לא למדה להתאבל ולצמוח מתוך האבל.

אם יהיה בי עוד כוח מתישהו, הסיפור יסופר לפרטיו. זו משאת נפשי. להשאיר אחרי לפחות את הסיפור הזה.