לפני זמן מה שאלתי את עצמי מהו חופש. אני יודעת שאני כלואה בתוך המון דברים. מכורה לסיגריות, קפה ועוד כל מיני דברים שאיני יכולה בלעדיהם והם שולטים בי. אז ההגדרה הכי טובה שהצלחתי להגדיר הייתה: "אדם חופשי הוא אדם שאינו נשלט על ידי דברים שפוגעים בו" אבל הרגשתי שהגדרה זו אינה מספקת. זה היה מוזר, כי אני מחשיבה את עצמי לאדם בעל אינטליגנציה וחכמה יחסית גבוהים. אז איך זה שאני לא יודעת להגדיר מהו חופש.
עד שנתקלתי בהגדרה של לאון בלום לאדם חופשי. וזוהי ההגדרה שלו: "אדם חופשי הוא מי שאיננו מפחד ללכת עד הסוף במחשבתו". וזה גרם לי למחשבה שניה.
אכן, להיות מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף, זו תכונה שדורשת חופש, אולי גם יצירתיות מסוימת (שהיא עצמה דורשת חופש מחשבתי). אבל אם אתה מסוגל ללכת עם המחשבה עד הסוף אך אינך יכול לממש אותה רגשית אינך חופשי. אני עצמי הגעתי להמון תובנות בחיים. אך השינויים הם קטנים מידי, קשים, ואינם מספקים. במחשבתי אני אדם חופשי. אך ברגשותי אני עדיין כלואה.
ואז הבנתי. אדם חופשי הוא אדם שהפחד אינו שולט ברגשותיו.
לעיתים אנו מבינים מה לא נכון במעשינו, איך אנחנו פוגעים בעצמנו, אך איננו מסוגלים לעשות את השינוי הנחוץ. הסיבה לכך נעוצה עמוק בשורשי תבניות החשיבה והרגשות שלנו. תבניות שפיתחנו במהלך חיינו, ובעיקר בינקותנו. אנו מגיבים לסיטואציות מסוימות בעלות תבנית דומה בדרך מסוימת שלמדנו. וגם אם דרך זו מביאה תדיר לכישלון, זו הדרך שאנו מכירים, ובה אנו בוטחים גם אם היא מביאה לתוצאה לא רצויה. זה נובע מהתניות שהצטברו בנו כל חיינו.
דוגמא להתניה, בניסוי שערך ווטסון בתינוק-
ווטסון השמיע לתינוק(אלברט) מוזיקה רועשת בכל פעם שאלברט התקרב לבובה שאהב. המוזיקה הרועשת לא הייתה נעימה וגרמה לאלברט לבכות. בהמשך, כאשר אלברט ראה את הבובה החל לבכות גם ללא השמעת המוזיקה.
עד כאן הניסוי של ווטסון. אבל אני רוצה להמשיך את מה שצפוי לו באופן תיאורטי.
אם אלברט לא יקבל טיפול מתקן, סביר שכל פעם שיראה בובה בעתיד הוא ירגיש אי נוחות ברמה כזו או אחרת, וימנע מלהתקרב לבובות. זה תלוי כמובן בעוצמת ההתניה שעבר. אם ההתניה מספיק חזקה אלברט עלול לפתח פוביה מפני בובות בלי שאפילו ידע או יזכור מה הסיבה לכך. וגם כאשר יגדל ויבין במוחו שבובות אינן מזיקות, הוא ימשיך להתרחק מבובות משום שהרגש השלילי, הפחד, תמיד יעלה כאשר יראה בובה.
זוהי דוגמא קיצונית להתנהגות של המנעות עקב תהליך התניה. למעשה, כל דפוסי ההתנהגות שלנו בנויים מאוסף של התניות מצטברות. ישנן כמובן גם השפעות נוספות על ההתנהגות, כגון השפעת למידה מחשבתית, והשפעות חברתיות. אך כוחן של ההתניות הוא החזק ביותר כי הוא פועל באופן בלתי מודע על הרגשות.
לכן, למעשה, כאשר אנו מבינים שעלינו לעשות שינוי בהתנהגות קבועה שאינה תורמת לנו, קשה לעשותה, משום שמייד משתלט עלינו הפחד מהתוצאה של ההתנהגות החדשה. התנהגות, שבעבר קיבלה תגובה שלילית.
כדי להמחיש זאת באופן יותר ברור אני רוצה להציג דוגמא קטנה נוספת. אימה של יעל, ילדה קטנה, נוהגת לנזוף בה ולסטור לה בכל פעם שהילדה מסרבת לדרישה של האם. יחד עם זאת, יתכן שההתנהגות הסרבנית של יעל היא הדרך היחידה בה יעל מקבלת תשומת לב מאימה. ואז תשומת הלב שקיבלה כתוצאה מהתנהגויות של סרבנות הפכה להיות "גרוי מחזק" להתנהגותה. ולכן היא ממשיכה לחזור על התנהגות זו. הילדה עשויה לפתח אחת מ-2 התנהגויות: האחת, התנהגות של צייתנות מוגזמת ופחד מביטוי עצמי. ואילו השנייה תהיה התנהגות של מרדנות, של עשיית "דווקא". תלוי בגרוי המחזק יותר.
אך זה לא נגמר בזה. כשאנו גדלים עם דפוס התנהגות מסוים, אנו "מושכים" אלינו את ה"משלימים" לדפוס שבו אנו נוהגים. כלומר, יעל תגדל עם הדפוס הזה ותפתח מערכות יחסים שבהן נדרשת ממנה צייתנות (או מרדנות), ותמיד תרגיש רע בתוך מערכות היחסים שהיא יוצרת.
עכשיו, נניח שיעל גדלה, חוותה מערכות יחסים כושלות, והיא הולכת לטיפול אצל פסיכולוג. היא תעבור תהליך שבו תבין את טעויותיה ומקורן. אך מכאן ועד השינוי הממשי בהתנהגותה הדרך ארוכה. משום שהפחד ששולט בנפשה יקשה עליה להתנהג בצורה אחרת מתוך תחושה של חופש מלא ושל ביטחון. יתכן שהיא תנסה להתנהג לפי מה שהבינה, אבל הפחד שנמצא בנפשה ימשיך לצוץ באופן התנהגותה, אם בשפת הגוף או בהתנהגות מהוססת. והתגובה שתקבל מן הזולת שוב תהיה תגובה לפחד ולהיסוס. היא לא תהיה התגובה הרצויה, אלא שוב תהיה "גרוי שלילי".
וכאן נכנס המאבק בפחד.
ברגע שיעל תשתחרר מהפחד, היא תהיה חופשייה. אז איך באמת משתחררים מהפחדים? זו כבר סוגיה אחרת. אני חושבת שאהבה היא הבסיס להתמודדות עם פחדים. אם יש תמיכה, אהבה, זה משחרר את הפחדים. הפרדוקס הוא, שכדי להשיג אהבה אמיתית, לפעמים צריך קודם כל להשתחרר מהפחדים.
וואו! פתאום אני מגלה שאני במומלצים! אם הייתי יודעת אולי הייתי כותבת יותר בהרחבה. תמיד אני כותבת בלחץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנה גון - מטר
