לחייך

יש דברים שפשוט נמחקים לי מהזכרון, מההסטוריה של עצמי.

ודברים לפעמים נמחקים מזכרון העתיד. מה אני רוצה לעשות, מה אני צריכה לעשות. אני חושבת על משהו ואומרת לעצמי שאני חייבת לכתוב אותו ואז הוא פורח לי מהזכרון כאילו מעולם לא היה.

טוב שיש יומנים בחיים.

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ.
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר
וּמְיַשֵּׁר
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר".

מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב,
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט.

בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה,
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה.

שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה,
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.

וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה,
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי?
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי?

שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ.
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה.

היה לי היום אנסין על השיר הזה, שעשה לי כל כך טוב. גם כי הבנתי על מה היא מדברת, המשוררת הפולנייה האהובה עליי, וגם מפני שאהבתי את השיר. מאוד.

האדם אינו מכתיב את גורלו שלו בדיוק כמו שהאיילה אינה מכתיבה את גורלה שלה. אבל נקמת המשוררת, "נקמת היד מת התמותה" - היא הכתבת גורל האיילה. בריאת עולם בו יש ליד הזו, שליטה מלא ומוחלטת על עולם דמיוני ובלתי אפשרי.

שיר קסום.

העולם הזה קסום ואני נהנית ממנו, מאוד.

אהבה,

יעלי.