Take me to the magic of the moment.

הולכת בקיבוץ בשבילים.

כל דרך מובילה למקום אחר.

חלק מתפצלות באמצע, חלק יורדות וחלק עולות.

דרך אחת קצרה יותר, דרך אחרת ארוכה יותר.

יש דרך יותר מוארת, יש דרך יותר חשוכה.

יש את הדרך המפחידה עם הכלב שנושך, ויש את הדרך של הכביש שהוא תמיד סכנת חיים.

יש אין סוף דרכים מאכן ולשם, ומשם לכאן.

הדרך היחידה שאיש לא סלל היא הדרך חזרה.

רק אני בוחרת באיזו דרך לבחור ולאן.

אבל אני תמיד צריכה לזכור: מכאן אין דרך חזרה, רק אולי צעד קטן אחורה או פניה שתסטה מהמסלול, אבל הדרך שלי חזרה לא סלולה.