אני נורא רוצה לעשות פה משהו מרתק.
אני רוצה להוכיח משהו בכתיבה שלי.
הפרק הראשון קצר בכוונה.
מקווה שתהינו <:
פרק ראשון – ליצנית בוכייה.
בלי מטרייה.
אני רוכבת בגשם, בלי מטרייה.
בלי מטרייה, ובלי מעיל. קר לי. לעזאזל.
מדמיינת איך אני נראית. על האופניים שלי עם הצפצפה, לבושה עדיין באותם בגדים משונים, האיפור הססגוני בטח מרוח על פני, ובמקום חיוך ליצני, צויר עצב ליצני. אדום כדם.
אני מושכת את הפאה המגרדת מעל הראש שלי.
מרגישה כיצד טיפות הגשם הקרירות מפלחות לי את הקרקפת, ואני רועדת מקור.
הדברים שלי עוד שם, הבגדים, הספרים, האיפור.
המחברת.
בעוד האפניים מחליקות על הרצפות החלקלקות של הנכביש ההולנדי האין-סופי הזה, נופלים על הקרקע והצפצפה נלחצת ומשמיעה קולות נוראיים, כאב חוצה את הדרך מהעור החשוף אל עצם הברך, ומתפשט אל כל הרגל. כואב לי, קר לי, אני רואה שחור מכוסה בדמעות.
מתי ראיתם בחייכם ליצנית בוכה, שהדמעות פורצות מעינייה כמו זכוכיות קרות ושורטות לה את הלחי המאופרת?
הפאה הצבעונית מתלכלכת בבוץ. אני נשכבת על גבי.
לא אכפת לי להתרטב, לקפוא. גם ככה קר לי ואני רועדת.
ליצנות זו אמנות העמדת הפנים. לא משנה כמה את שבורה מבפנים, תפקידך הוא לשבור את עצמך עוד, לעשות ג'אגלינג, ולהתחבא מאחורי עוד חיוך מזדמן. חיוך אדום מאודם דביק.
קולה המחריש של הצפצפה עדיין מכאיב באזניי.
אני רואה את השמים מזויתה של הרצפה. מרגישה כיצד הדמעות של העננים מתערבבות בדמעות של העיניים שלי, תורמות לי מקלחת קרה של מים שטעמם מר.
שיכה בי ברק. עכשיו.
אני רואה אור צהוב מתקרב. בלי להזיז את העיניים אני רואה אותו. האדמה רועדת. מכונית.
אני לא קמה. גם אילו הייתי רוצה לא הייתי יכולה לזוז.
כואב לי מדי. הגוף שלי קשה וקר. הוא לא עונה לבקשותי שיתרומם מן הרצפה. הוא לא רוצה לקום.
"בוא נסיים עם זה וזהו." אני לוחשת. חריקה. המכונית נעצרת.
"מה קרה?" שואלת אישה. זה היה מעין קול של מלאך מעורב באלוהיות.
"יש מישהו על הכביש." עיניי פקוחות למחצה. אני מעמידה פני מעולפת, ובכל זאת אני מצליחה לראות מעיל שחור עבה, וכובע אלגנטי כזה, שבטוח לא היה זול.
הוא לקח את האופניים שלי. הוא לקח לי את האופניים. בן בליעל.
"מי זה?" שואלת שוב האשה.
אני רואה את ראשה מגיח החוצה מהחלון. גלגלי המכונית קרובים אליי כל כך.
"זאת ילדה." אומר האיש.
ידו הקרה אוחזת בזרועי. הוא מושך אותי משם החוצה.
האישה יצאה עכשיו מהמכונית.
לקחתי נשימה עמוקה והתרוממתי, קמתי בזריזות מהאדמה הקפואה. הישבן שלי חזר להיות בן החיים.
רצתי אל האופניים שלי, התיישבתי על המושב הקשה שלהם, הרטוב, והסתובבתי משם.
בחזרה למקום ממנו באתי.
כאב ננעץ חזק בברך שלי. דוקר.
אבל לא יכלתי לעצור עכשיו. עזרתי את כל הכוח שאיכשהו מצאתי בתוכי וברחתי.
ברחתי כמו נמושה. ברחתי במקום להגיד לאנשים האלה תודה על זה שלא דרסו אותי.
-
"אל תעשי את זה שוב." לורה, לוליינית, מטיפה לי. הולכת סביב סביב בקרון הקטן שלי.
"אני רוצה לעזוב." אני לוחשת, אבל בקול רם. השיער החום של לורה מרחף מאחורי ראשה כמו זנב ארוך ומבריק של שוקולד. היא לבושה בבגדים הרגילים שלה. בגדי היום יום. למרות שהשמלה הלבנה שהיא לובשת כשהיא צועדת לה על החבל, הרבה יותר מחמיאה לה מאשר הג'ינס המשופשף הישן הזה.
"את תעזבי בבוא העת. כשיהייה לנו מספיק כסף." היא מתיישבת על ידי.
יש פה עכשיו ריח חזק של שמפו. אני נקייה ומסורקת, הברך שלי חבושה בתחבושת ביתית. ירד לי דם. הוא היה דביק ומגעיל שכזה כשהגעתי.
החמצתי פנים כמו שילדה קטנה עושה.
"די כבר." אומרת לורה. "הולכים מחר ליריד. זה היום האחרון שלנו בעיר, אז בואי נהנה."
"כמה את חושבת שאני יכולה להנות מיריד?" הצבעתי על הברך שלי.
"מקסימום אני אקח אותך על הגב." היא חייכה חיוך שובבי. חיוך מתוק כזה וציני.
"הה, נורא מצחיק." מפונקת ממורמרת שכמותי.
"לכי לישון."
נישכבתי על מיטה שלי. לורה משכה מעלי את השמיכה, לחשה לילה טוב, וכבתה את מנורת הקריאה.
זה לילה שזור כוכבים.
דוקא עכשיו הגשם הפסיק, ורואים סוף סוף שמים.
הם קורצים לי. הכוכבים. אני רואה איך הם צוחקים עלי, ומסתובבת לכיוון הקיר. מפנה גב אל החלון.
אשמח לתגובות,
דניאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
