אולי עליי לשקוע ברגשות, מאשר בתוך מעמקי המודעות

האדם הוא יצור מופלא, במיוחד הנפגש שבו.

המודעות יצאה מגבולות האינסטינקט, ולראשונה נולדה שפה לדברים לא מוחשיים.

מה שהניב את תחילת הפילוסופיה למעשה. תחשבו, שפעם, כל החיים היו אוסף של אינסטינקטים מתוחכמים, ותו לא.

עזבו את זה. האם אחרי האהבה הראשונה שלכם, אם היא זרקה אתכם, או שנפרדתם או וואטאבר, וזה נגמר,

השאלה היא האם אח"כ, הלב נשאר ריק לאורך זמן, או שהיו הידלקויות תכופות? אם כן,

אני מוצא לזה הסבר בתת מודע, שהרי אהבה היא דיי מהנה בסה"כ, וקשה להיפרד מזה, ומחפשים את זה בכל פינה.

זה השלב שיש כאלה שיגידו, שכשמפסיקים לחפש את האהבה, היא מוצאת אותך. והייתי גם בסרט הזה, והיה טוב, 

אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שזה עוד פרק בעבר. פרק שהייתי שמח לחזור אליו. לקום בבוקר ולדעת שיש

מישהי שאוהבת אותך, ולהתקשר אליה בעודך מחכה בתחנה לאוטובוס לבי"ס, לאחל לה יום טוב ולהזכיר את מה שהפך

למובן מאליו. אני חושב שאמרתי לה דיי הרבה פעמים שאני אוהב אותה. אבל אני סוטה מהנקודה. מה שאני חושב,

זה שמרגע שזה נגמר, חיפשתי לי, ואני עדיין שם, ממלאת מקום. וזה קשה לריסון. בקטע שמערער גם את הרגשות

הכי אמיתיים שיש. המתולתלת האדמונית, עליה חלמתי מספר פעמים, פשוט מקסימה אותי בכל מבט שלה. זה לא

נורמלי. הבעיה היא שכל המודעות הזאת, כאמור, מערערת את האמיתיות של זה. כל פעם, שאני מהרהר לי הרהורים,

המוח מתעורר ומזכיר שהכל אשלייה, וזה מעציב. זה התנגשות, בין הרגש למודעות העצמית. המודעות העצמית, רומזת

שכל הרגשות יכולים להיות משיכה מינית שעליה מועמס אותות חשמליים במסווה של רגש, שלא באמת קיים. שונא את עצמי

כשאני חושב מדי. במקום לומר לה שלדעתי יכול להיות בנינו משהו מדהים, הייתי צריך להגיד לה שאני מאמין במעשים, 

ולנשק אותה. לפחות... לא יודע.

סתם היה לי באוזניים לקראת סוף הכתיבה.