ואם אגיד את האמת
אני הולך ומשתגע
כמעט נפרדתי ממנה 3 פעמים ברגילה שעברה.
אני יודע שאני נורא.
דיברתי עם הקבן לפני שבועיים
על זה שלפעמים אני מרגיש קטן, שאני מרגיש שאני תמיד טועה.
שאני לפעמים שואל את עצמי מה אני עושה בקשר הזה.
שאני שונא את זה שהשאלה האם טוב לי, האם להישאר, עולה בי.
אני מחזיק מעצמי בנאדם עם מצפון מפותח, והיא כזה בנאדם מדהים
שאני מרגיש שאני לא יכול לעשות לה את זה.
אמרתי לה דבר נורא, לא בכוונה.
היא כתבה לי ברכה על פתק
"עוד לא סיימתי לאהוב אותך"
ואמרתי לה שחשבתי לעצמי האם סיימתי אני.
במטרה גמורה לומר לה שאני לא סיימתי
והיא כ"כ נפגעה,
"לא אומרים דבר כזה" ועיניה האשימו מדמעות.
היא הלכה לשירותים והסתגרה שם שעה ארוכה.
אולי השעה הכי ארוכה בחיים שלי.
חשבתי על איך זה יכול להיגמר כאן ועכשיו
על איך אני אוסף את חפציי, וחוזר הביתה על אופניים.
ישבתי בפתח ביתה, חשבתי אם בנאדם אוהב יכול לומר דבר כזה נורא.
חשבתי אם אני עדיין אוהב.
הרגשתי את עצמי נקרע בין הלב, שהפחד מכרסם בו
המצפון, שלא מרפה, ולא נותן מנוח
והפחד והחולשה, שהביאוני עד הלום.
הפחד התגנב למחשבותיי
פחדתי נורא
שזה המפלט האחרון
שאין מוצא
שאין לנו מחר.
בצעד חושש, טיפסתי אל הדלת
שמאחוריה זלגו דמעות
ודפקתי בדלת.
חשבתי לעצמי,
אל לה להיות מסוגרת בביתה שלה
שאני אשן על הספה
אני צריך להיות בעונש על מה שמסתובב בראשי, לא היא.
היא פתחה את הדלת בעיניים דומעות
שאלה אם אני אוהב
לא יכולתי לענות
רציתי לומר לה את מה שגיבשתי בראשי
ולא יכולתי לעשות לה את זה
היא שאלה אותי אם אני אוהב,
דקה ארוכה מאוד חיכיתי לפני שעניתי.
הרגשתי איך אני כמו מקלף את ליבה, פוצע בו עוד שכבה.
בסוף אמרתי שאני אוהב, והיא חיבקה ונישקה
ולא הפסיקה לבכות
והרגשתי נורא
כאילו אני משחק יו יו עם הלב שלה.
היה לי כ"כ קשה להירדם באותו הלילה.
היא חיבקה אותי חזק
ובבוקר בקושי יכולתי להביט בה.
פחדתי שעשיתי טעות
הפחד המקולל הזה.
כשהיא התעוררה ומבטינו הצטלבו
היא שאלה שוב, בעיניים אדומות אם אני אוהב
והמצפון דיבר מגרוני
"אני מרגיש שאני לא יכול לומר לך שלא"
כזה אני, זיין שכל, לא מדבר לעניין.
באותו יום דיברנו הרבה
על חו"ל, על מה אני מחפש
על מה לעזאזל עובר עליי.
היא אמרה שיש מערכות יחסים שפוחדים לפרק בקלות בגלל רמת המושקעות שלך בקשר
ושאני הייתי מוכן לפרק בשניה.
לי זה הרגיש כמו השניה הכי ארוכה בחיי.
אמרתי לה שזה הרגיש כמו רגליים קרות שחתן חוטף לפני החתונה.
הרגיש לי שאני פוחד לקום בוקר אחד, להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי "לא טוב לי פה, אני מבזבז את הזמן שלי".
אני פוחד
זאת לא סיבה לפוצץ את הקשר בטרם עת.
מאז אותו ערב, כשמבט קודר עולה על פניה
אני יודע שהיא הולכת לומר שוב
"איך לפני יומיים דיברנו על לעבור לגור יחד,
על חופשה בחו"ל, ואתמול רצית לפרק הכל,
אתמול כבר ראית סוגר אחריך את הדלת ולא חוזר".
אני בעצמי לא כל כך מבין איך זה קרה
לספק הסברים זה כ"כ קשה.
המחשבה עברה בי כתוצאה מפחד ממשהו שלא הצלחתי להבין:
איך בנאדם אוהב יכול לומר דבר כזה נורא, שהוא חשב אם הוא סיים לאהוב?
אולי אני לא אוהב בכלל?
ואז תהום עמוקה כל כך...
אתמול היא כתבה לי
"כל פעם שתרגיש ככה אתה תשבור לי את הלב?
שאני אכין את עצמי לזה? ".
עוד נקודה שבה המצפון שלי אומר לי:
" עשית מספיק, אולי אתה צריך להרפות
אולי היית צריך ללכת
להפסיק לשחק יו-יו עם הלב שלה
ותלך תזדיין אתה והבלבול שלך
אתה עושה כ"כ הרבה נזק
תתאמו על עצמך ואז תחליט".
אני חוזר לאותה נקודה שהיא מולי עם עיניים נוגות כ"כ,
ואני מרגיש כאילו יש לי גרזן נעוץ בחזה.
אני אוהב אותה
אני רוצה אותה בחיים שלי.
אני רואה ורוצה עתיד איתה.
היא אמרה לי היא סיפרה לשתי חברות טובות שלה על כל מה שקרה
ושהם היו בשוק שהיא נשארה.
האמת באיזשהו מקום אני גם קצת המום מכמה שהיא מוצאת כוחות לרצות אותי
עם כל הכאב שאני גורם לה.
אני באמת אוהב אותה, והכל פחות קודר באור הבוקר.
בלילה דברים נראים שונה.
קשה להסביר.
זה קצת דומה ל"איך פגשתי את אמא", שעד מספר על טיפ מסבתא שלו או משהו כזה,
ששום דבר טוב לא קורה אחרי 2 בלילה
רק דברים רעים.
אני משתדל לישון מוקדם יותר.
אני מפליג למחוזות אחרים כשאני שומע שירים
קשה לי לא לחפש קווים מקבילים בין שירים לתחושות
אבל צריך לקחת בערבון מוגבל הכל.
אני זוכר שהקבן אמר לי "זה משהו שאתה צריך לחשוב עליו עם עצמך"
על מה גורם לי לפחד בקשר, על מה גורם לי להטיל ספק.
זאת תשובה שמאוד עצבנה אותי לשמוע
באתי לקבל תשובות, והוא אומר לי "לך תחפש".
אבל מצד שני מה אפשר לצפות מבנאדם, שפגשתי אותו רק שלוש פעמים
שיכיר אותי לאורך לרוחב ולעומק?
כינוי:
אוּדוּ
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
