אור ואני תמיד היינו מוזרות. כשכל הבנות, ללא יוצאת מן הכלל, אהבו לבלות אחר הצהריים שלמים במשחקי ברביות ובובות זהובות שיער, העדפנו שתינו לבלות יחד עם ארבעת צבי נינג'ה, ספלינטר היקר והפיצה שלהם. היינו נפגשות ללא הפסקה, הכרתי כל דופן במקרר שלה והיא את שלי (אמא שלה נהגה להחביא מאחור אצבעות קינדר ואמא שלי היתה קונה את הגמדים עם הפסים הצהובים- ורודים שאור אהבה במיוחד). כשכל הכיתה התהדרה ביומן-פיות, מצעים ורודים של מיני מאוס וקלפים של נסיכות, אני בחרתי מצעים כחולים עם חתול שחור גדול וערמומי ואור אהבה לצייר מפלצות מבוהלות. אפילו את תפקיד 'האחות הגדולה' חלקנו, כשהיא עוזרת לי להשתובב עם אחיי ואני נרתמת במרץ למשימה לשגע את אחיה הפעוט דאז. בפורים הראשון שלנו בכיתה א', כל בנות הכיתה הגיעו עם שרביט וכתר, ורק שתינו, אור ואני, הפתענו במטאטא ארוך וגלימה שחורה. והשיא היה תחביבנו המשותף - כשערכנו מבצעי חבלה בארונות ליד המיטה של אמא והקמנו קומנדו מיוחד לגניבת עוגיות וגלידה באותם לילות של מסיבות פיג'מות גנוזות.

בכיתה ב', הכל השתבש, אור נחשפה לראשונה לאישה הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להשפיע על מעשיה ולכוונה לגמרי. אור לא ידעה לאיזו מלכודת היא נכנסת, ואיתה נסחפתי גם אני. שתינו מצאנו את עצמנו משחזרות יחד שירים של בריטני (ספירס כמובן), בלי להבין ולו מילה אחת באנגלית. המערבולת הזו כללה את כל תחומי החיים: שמענו בריטני, ציירנו בריטני ורקדנו כמו בריטני. ממש משטר אבסולוטי שכפינו על עצמנו בעל כורחנו. השיגעון חצה כל גבול, והמבוגרים החלו לטכס עצות לגבי גורלנו. המורה סימונה הציעה שנפתח לרעיונות חדשים, שנלך להצגות ונדבר יותר עם ההורים. כמובן שאור ואני ממש לא התכוונו להזניח את פולחן הבריטני שלנו וכל הרעיונות המטופשים האלו.

אתם יכולים לשאול את כולם, היינו החברות הכי טובות כבר בגן של כרמלה. היינו מטיילות ביחד ברחוב רוטשילד יום יום, בצד המוצל והקריר עם הספסלים הבהירים. רוטשילד היה רחוב ירוק במיוחד, שתמיד הריח טוב למרות שלא הייתה בו שום מאפייה. היינו מתלבטות שעות ארוכות איזה ארטיק לקנות במכולת ותמיד במקרה בחרנו אותו הדבר. נהגנו לקטוף מגדרות במעלי הרחוב עלים ירוקים ומבריקים כעיני חתול בורקות, ולצחקק כמו זוג זקנות בנות פחות מעשור. אין ספק שעינינו קרנו לכל עבר וחיוכנו זהר למרחקי המדרכות האדומות של הרחוב. היו עוד שיגעונות, אתם בטח מבינים. עברו מאז אי אלו שנים, ורחוב רוטשילד הפך בודד ושכח כבר את רגש השמחה כשילדה קטנה אחראית לקטוף את תספורתך.

טיילתי שם שלשום, ברחוב רוטשילד המפורסם, נזכרת בחום העז של הילדות.  נעטפתי בענן נוסטלגיה בהיר וחם. אי אפשר לברוח משמחת החיים ששרצה ברחוב רוטשילד של אז, מישהו פיזר אותה לאורך כל הרחוב. רציתי להתקשר אלייך, אור, שאולי נשחזר. את אותה שמחה ואושר וקלילות ושיגעון שהיו לנו כשבילינו פה יותר.

איזה עצוב ומדכדך הרחוב של היום, כולו מלא כובד וענני תימהון. המדרכות כבר אינן אדומות ומלאו בקקי של כלבים או חיות אחרות. הרחוב הזדקן, ואיתו כל בנייניו הגבוהים קיבלו עובש או סתם העלו אבק והתמלאו סדקים. השכנים כבר חלקם אינם, וחלק הלבינו שיער ופנים. המכולת כבר מזמן לא מכולת, ואי אפשר כבר בנחת ארטיק לקנות. והספסל שלנו, הבהיר מול עודד, נשאר נטוש לבד ליד פח זבל מלא. וגם אם ארצה, איתך אור להיות. מחשבות על רחמים, כעס, ועוד המון שאלות - יהדהדו בקול רועם לאורך כל רחוב רוטשילד של היום, ואין שום סיכוי

שיתנו לזה לקרות.