לא ידעתי מה לומר ולא ידעתי איך ולמה.

הכל קרה כל כך מהר.

רק אתמול, אפילו לא עברו שתים עשרה שעות, וכבר זה הגיע. רק אתמול ראיתי אותו, ממש שם מולי ואת היית איתו. זאת אומרת, אחרי שהיית איתי. ואני המשכתי אז הביתה, לא לבד. וחשבתי על כמה כיף איתך וכמה את שמחה. והיום בבוקר היה סתם יום רגיל. אפילו לא הרגיש כמו יום שישי והיו תכנית. ואז מאיה התקשרה, והכל התחיל לקרוס. בהתחלה הרגשתי מועקה כזו, מין כאב שמקשה קצת לנשום. אבל חשבתי שיהיה בסוף בסדר. היתה ארוחת צהרים והמשכתי לסמינר, קיוויתי שהכל יהיה טוב, כמו שאני אומרת תמיד. מילים התברברו והתבלבלו לכל כיוון, בין כל כך הרבה אנשים בכל מקום. ואני מהר מאד הרגשתי את הרגליים שלי לוקחות אותי משם. הלכתי, בלי רצון ובלי שום כיוון. לקחתי איתי ערימה גדולה של טישו זול. והמשכתי ללכת, רגליי מובילות אותי לאיזה גן נטוש.

אחרי כמה שעות, כשהתחיל כבר להחשיך, הבכי הרטוב התחלף בדיבורים. לא שנרגעתי ולא שנעשה יותר טוב. להפך, המחשבות המרצדות בשורות נעשו צפופות יותר ויותר בתוכי. הכאבים שהגיעו התחלפו בתאבון שהלך. ורק אני נשארתי כאן, בינתיים, כשמהר כל כך הכל דעך.