עם העט השחור שלך אתה שורט. שורט חזק בכל הכח, עד שכולי מלאה דיו שחור ושריטות ואני כבר לא נראית כמותי. מתוך השריטות מבצבצים חלקים אדומים נוטפים. כבר התייאשתי מהניסיון לסתום אותם. אני שוכבת בתוך השלולית, כשכל השמיים הכחולים מולי. אני מביטה. משב רוח קל, ואיתו כמה ציפורים. הן עפות לעברי וממשיכות בתנועה קלה מזרחה.

אני מנסה לקום, אבל הלב שלי נשאר דבוק לרצפה. השיער שלי שחור כעורב מהדיו, ואתה ממשיך לקשקש, לחרוט או מה שאתה לא עושה בהיסח דעת, כאילו כל זה נעשה בכלל על האדמה שמתחתיי. אני כבר לא שם.

הציפורים עפות מעל ואני מגייסת כל כח אפשרי, מרימה את יד שמאל, ששלמותה פגה מזמן. הציפורים לא רואות. טוב, די גבוה שם למעלה איפה שהן נמצאות ואולי העננים מסתירים. אתה עולה עם העט לכיוון הפרצוף, ובתנועות חדות וזריזות עוטף את פניי צבע שחור. הדיו נכנס לי לעיניים וכבר אינני רואה צבעים. השלולית מצבע התפוח עברה לצבע השאול. מתוך החושך רק עינייך נותרו מביטות לאופק הכהה. אתה לא מביט לשנייה בציור שאתה בעצמך מצייר.

וחושך, ואני כבר לא מזהה מה גופי ומה לא והשלולית מתחילה לחלחל באדמה. כבר אי אפשר לראות את הציפורים שבשמיים, אם הן לא עפו בכלל. ואז הייאוש קורא לי ועם חיוך נבזי אומר, ''היי, מתישהו יגמר לו הדיו."

- סבא שלי תמיד אומר שאסור לקחת את החיים יותר מדי ברצינות .