התעוררתי באמצע החלום, במעורפל ניסיתי להיזכר על מי ומה. זה היה חלום עצוב, את זה דווקא זכרתי. את השאר כבר הזנחתי. לא ידעתי להסביר לאף אחד למה ואיך, הייתי בטוחה בלי שום היסוס שהחלום היה עצוב. והרי באמת לא זכרתי ממנו כלום.

עם כל העצב העמוק שעטף מכל כיוון בשבוע האחרון, אני מסיימת את השבוע עם חיוך. העצב חיבק אותנו בחום של אנשים שקרובים לנו באמת. ישבנו שם שעות, בורחים ביחד מהבכי והדמעות. שכחתי לאכול, מרוב להט של הקשבה ודיבור לסירוגין. הגב שלי כאב, מישיבה ממושכת על כיסא ירוק חד פעמי מפלסטיק. העיניים שלי התנפחו ונעשו אדומות כמו הדובדבנים אצל סבתא. אבל למדתי המון.

כבר בלי לדעת אם זה העצב או השמחה שמנחה אותי ברגעים אלו ממש, אני מתנהלת לגמרי אחרת. כבר אין מחשבות כבדות, ואין התעסקות בעניינים תפלים של שגרה. נשאר דבר אחד- החום והשמחה.

וכמו הביטחון שהיה לי הבוקר, לגבי אותו חלום. עכשיו אני יודעת, בבירור ועל בטוח, שלא משנה מה, המציאות יכולה להתמלא תמיד, אבל תמיד, שמחה ושיגעון.

תנו לזה לקרות.

והמזל הכי גדול, שאין לי זמן להיות בבית לבד, וכל הזמן אני נדחפת למעלה עם כל כך הרבה ידיים תומכות, שאין לי שום דרך לשקוע או ליפול.