מר אדון יקר,

חשבתי שאתמול קבענו להיפגש. פרסתי מפה פרחונית ומגוהצת על השולחן, ערכתי אותו במיטב יכולתי וגם הדלקתי זוג נרות. חשבתי שאתמול קבענו להיפגש. הנחתי מגוון מטעמים על השולחן, סידרתי צלחות וגם יין אדום היה שם. חשבתי, בלי שום ערעור, שקבענו אמש להיפגש. רציתי להביט לך ישר בעיניים. חשבתי שבששת הימים האחרונים התרגשת, חכית, לאותו יום בו גלומה קדושה ונחת. ציפיתי לשבת מולך, להסתכל ולהביט בחשש, שנייה לפני שאנעץ בך את כל שאלותיי. אז אתמול בערב, כאשר הכל היה כבר ערוך ומוכן, ישבתי וחיכיתי. לך, אדון יקר.

האור התפזר בשלווה בכל החדר, הוילון בצבע שמנת הסתיר שלל פרחים ששמחה בקעה מהם לכל עבר. ישבתי מול המטעמים, כשניחוחות חמים התעופפו מהם באנרכיה מוחלטת. הבטתי בסלסילת הקש הזהובה, כששתי חלות מציצות מבעד לבד הדק והלבן. הצצתי באורלוגין התלוי על קיר האבן. השעה שנראתה הייתה בין ערביים, ומועד הגעתך חלף מזמן. לא הכרתי אותך בתור אחד שמאחר, אבל במחשבה שנייה, אי אפשר לומר שהכרתי אותך בכלל.

וידאתי כי מלחיית החרסינה הונחה על השולחן, וחיכיתי מבלי לתת לסבלנותי לפקוע. אני יודעת, מסיפורים רבים ששמעתי עלייך, שיש לך נטייה להפתיע שלא בזמן. כמעין נס אתה מופיע, ובקול דממה דקה מסביר בנועם ובפשטות, את מבוקשייך. אבל הפעם הייתה זו אני שרצתה לבקש, כשהצלחות והסכו"ם המהודרים משמשים עדים למחשבות שגלשו אט אט מראשי. ליבי וכליותיי עמדו להתפוצץ ולהתפרץ, כשדלת הפלדה הגדולה נפתחה לרווחה. זינקתי מהכיסא שכבר הספיק להתחמם, מציצה לעבר הדלת בעוד גבותיי מתרוממות. אך למרבה הבלבול, היו אלה סבתא רותי וסבא מנחם שבאו הישר מחיפה לביקור. כמובן שגם הם הגיעו לארח חברה, לערב מיוחד זה כביכול בשבוע.

חיכינו עוד דקות ארוכות, בחוץ כבר נעשה חשוך. אפילו לאור היום נמאס, והוא מצא עצמו בדרכו לצידו השני של העולם. התיישבנו כולנו, מלבדך, סביב השולחן. מחכים בקוצר רוח להתחיל. הנרות זלגו ואיבדו מגובהם, מביטים בנו מלמטה כגבע אל ההרים. תקתוק השעון הוא שקטע את השתיקה, מאיים עליה ללא בושה. סבא הציע שנתחיל, שלא נחכה. הוא אמר שאנחנו מספיק גם ככה ושאתה בטח מתעכב. אבל בכל זאת, ואולי ליתר ביטחון, גם ספר קידוש הוצאתי. קראנו בו, קראנו לך.

ובכל זאת, לא באת.