כשהייתי קטנה, קטנה מאד אפילו. הייתי מתביישת להזמין חברים. היה לנו בית ישן. הוא היה בקצה רחוב בלי מדרכה ומסביב היו קוצים. כשעברנו ממנו ישר פירקו אותו. אבל בכל זאת הייתי מזמינה את החברים. הם גם היו באים. אני זוכרת את המבוכה שהייתה לי לראות עם חברים טלוויזיה. הכי הביך אותי היה כשהיו שירים בסרטים של דיסני. אין לי מושג למה. הם פשוט היו מביכים. והחדר שלי שהיה מיושן. והתנור שלנו היה המזדקן והיה לנו אח של העצים עתיק. הכל הביך אותי בבית ההוא. מזל שעזבנו אותו. שעזבנו את העיר. עכשיו יש לי דברים אחרים שיביכו אותי. אבל הפעם זה בבתים של אחרים.