מנשה ישב רכון, גבו כפוף וכתפיו שמוטות. הוא הצמיד את אוזנו הימנית למכשיר הרדיו. החליש קצת והקשיב. הוא שלח מבטים קצרים לעבר שעון הקיר הגדול. לעזאזל, עוד שתי דקות שבע. כפור הבוקר ריחף באוויר ועורו רעד קלות מהקור. לבסוף נאנח. הציץ שוב בשעון, כבר שבע וחמישה, פנה למטבח להכין את ארוחת הבוקר.

נכדו מגיע לביקור היום. הוא לא בא לבדו, אלא עם איזו בחורונת. אולי נחמדה. כעבור שעה קלה הם דופקים בדלת חבוקים. מנשה קם, סוגר את כפתור מכנסיו, מעביר יד כבדה בין שערות ראשו הדלות ופותח את הדלת. מולו ניצב זוג מתוק, עם שני חיוכים לבנים וארבע עיניים קורנות. הם מתיישבים מול מנשה. שתיקה של מבוכה בניהם. הם משוחחים, מספרים חוויות ומנשה מציע להם קפה וקרקרים. הוא קם למטבח, בדרכו מסתכל שוב בשעון. עוד לא צהריים אבל הבוקר עבר. הוא חוזר לשולחן. מונחים כבר על המגש ספלים ובקבוק חלב. הנכד הזה חייב תמיד לעשות את מלאכתם של אחרים.

הם מתיישבים והנכד מוזג לשלושתם קפה חם. הוא מגיש לסבו את הספל ואומר: "סבא, הגינה שלך מוזנחת. אולי ביום שבת אביא מעדר. נוכל לשתול שתילים ופרחים, להוסיף קצת ירוק, מה אתה אומר?"

עיניו של מנשה נמלאות בהלה. שערו סמר. ומיד הוא עונה: "בשום פנים ואופן אני לא מוכן לדבר שכזה. אני מטפל בגינה מצוין. וחוץ מזה, ככה אני אוהב אותה. עם עשבים פרועים בכל מקום." הסב החמיץ פנים והשתתק. הם המשיכו לדבר, הזוג סיפר על טיולו למדבר.

לאחר רגע התחיל הנכד שוב: "סבא יקר, אולי תבוא לאכול אצלנו בערב החג? אתה מעולם לא בא. למה שתהיה לבד בגילך?"

ליבו של מנשה פעם בחוזקה. שוב הנכד הזה עוסק בענייניו. מנשה פצה את פיו להטיב. וכך בין תקתוק לתקתוק השעון השחיל את מילותיו הבודדות: "נכד תקשיב, אני מבוגר וזקן מאד. תראה כמה קמטים, " הושיט סבא מנשה את שתי ידיו לעברו, "למה לכם נטל שכזה? אמא הזמינה ארבע- עשרה אורחים, לא יהיה חסר. וברוך השם, לי טוב בבית."

הם המשיכו לאכול, בין קולות הכרסום תיקתק לו השעון. החברה של הנכד סיפרה על קומזיץ שעשו לא מזמן. רק מלשון תיאוריה נדמה שריח עשן המדורה התבדר בחדר הקטן. השניים המשיכו לספר ומנשה שישב מולם התאמץ להבין את שיחתם הקולחת. אין ספק שהדור הצעיר מדבר יותר מדי מהר. הם סיפרו על חוויות ותכניות משותפות וגלשו לעוד סיפורים והרפתקאות. אך ריח העשן מהסיפור הראשון נשאר אופף את האוויר.

מנשה הסב את ראש אל שעון הקיר הגדול, אך למרבה הפתעתו, על דלפק המטבח עמד הקומקום ופיזר ברחבי החדר עשן. מנשה קם בפזיזות, כמעט ונפל, ומיהר לטפל בקומקום היחיד שרכש בחייו. אך לפני שהספיק לאמוד את הנזק, הפציע הנכד וסידר כמעט הכל. הנכד שלף בתושייה רבה את הקומקום וניתקו מהחשמל. הוא הזדרז להביא קערת מים ליתר בטחון וכך הכל בא על תיקונו.

מנשה עמד, אגרופיו קמוצים. על מצחו נערמו קמטים חדשים. זאת כבר לא יכל לשאת. הנכד הזה רוצה אך ורק להרגיז. מנשה היה מצליח לסדר את הקומקום המצחין, אלמלא הנכד. קולו של מנשה נהם ורטן-

"צאו מפה! אני לא צריך שום עזרה. לא בגינה ולא בבישול ולא בשום דבר! לכו מכאן, ילדים צעירים! אני עסוק מאד ואתם רק מפריעים!" הוא צעק בכל הכוח, גרונו מאיים להתפוצץ מכאב.

הנכד לא המתין אפילו רגע קצר.

"בואי, אנחנו הולכים," תפס בזרועה של חברתו. הם יצאו בשתיקה רועמת. מנשה התיישב, סיים את ספל הקפה, אכל עוד כמה קרקרים מלוחים וראה כי זוהי השעה כבר לארוחת צהריים. עמל והכין סלט כרוב אדום והתיישב לבדו לסעוד בחדר הדומם.

נעשה מעט קר והתחיל להחשיך. מנשה החליף לבגדי שינה, כיבס את בגדיו המלוכלכים והציע את מיטתו במצעים חדשים. הזמן עבר בצעדים קטנים. הוא החל בהכנות ליום המחר. ראשית, סידר זוג גרביים ונעליים ליד המיטה. ואז מילא בסיר מים, שיוכל להרתיחם למחרת כפי שייאלץ לעשות מעתה. הכין ספל קפה על דלפק המטבח. מדד בדיוק כפית שטוחה ושפך אותה לאותו ספל קפה שיחכה למחרת. בחדר האמבטיה וידא כי מברשת השיניים עומדת במקומה וכך צעד לחדר השינה, מוודא שוב ושוב שהכל כשורה.

הוא נכנס למיטה והתכסה. הביט הפעם בשעון חדר השינה. הוא קטן יותר ולכן אימץ את עיניו. השעון הורה תשע. איזה מזל. מנשה עצם את עיניו. עוד יום עבר.

                                                                                 טבת תש"ע   -    ינואר 2010