המשימה :להגיע לחדרה וחזרה בשלום.
האמצעים: עוגת שוקולד אחת.
המטרה: לחזור הביתה לפני שאמא תאכל את כל הפיצה.

את היום התחלתי על רגל שמאל, שכחתי לאכול ארוחת בוקר. משהו שאף פעם לא קרה לי, אני לא אקפח את דגני הבוקר לעולם. הרי הם ידידיי הטובים. ארזתי עוגת שוקולד עם פצפוצים צבעוניים בקופסה כחולה, תחבתי הכל לילקוט שלי ונסעתי לבית ספר. השעות עברו מהר ופספסתי את ההזדמנות הראשונה שלי. נאלצתי להיכנס לשיעורה של סוניה ולהקשיב לבירבוריה הארוכים על הפרבולות ניצולות אסון הצונאמי. למעשה, למדתי מהטעות (הגורלית?) שלי. את ההזדמנות השנייה לא התכוונתי להחמיץ. לכן תכננתי כל צעד וצעד מראש.

חיכיתי בתחנת האוטובוס לקו 872. היעד: תחנה מרכזית חדרה. השעה: 2:55. בשטח: רוסי אחד וחתול. האוטובוס איחר בעשר דקות. כבר תכננתי ללכת ברגל אבל פסלתי אפשרות זו מיד, רציתי להתקשר לאמא שתבוא לקחת אותי ואת אפשרות זו פסלתי מהר יותר מהאפשרות הראשונה. כשרצה לי אפשרות שלישית בראש (והיא הייתה יצירתית למדי) האוטובוס כבר שאט לכיווננו ולי נותר רק לוודא שהוא אכן לחדרה.

בדרכי לרותם, ראיתי מישהי שבהצצה חטופה נראתה כרוסייה בלונדינית שמנמנה. הלכתי מהר, אולי בגלל החום ואולי מחיפזון. ובלי לשים לב נתקעתי בה. באמת שלא שמתי לב! אבל כשנתקעתי בה שמתי לב למשהו. משהו די מוזר, בהתחשב בכך שאין לי משקפיים והרופא שלי לעיניים אמר שאין צורך בהם גם. האישה זהובת השיער הייתה לא אחרת מאשר...... אישתו של אח של סבתא שלי זיכרונה לברכה, דודה סילבי!!

דודה סילבי, כמו כל דודה מקצועית, בחנה מקרוב את הלחיים שלי, ומעכה אותם מכל כיוון. עלינו על האוטובוס לבית- אליעזר יחד, והיא ירדה תחנה לפני. היא הלכה לצחי. אני בכיתי כשהסטתי את העיניים בכוח מהחלון, מראה בית הקברות נראה קודר מתמיד.

הגעתי די מהר לרותם. איכשהו בלי ששמתי לב, השעה היתה כבר שש בערב. החום הכבד נעלם ופרי התקשר (אבל זה לא קשור לסיפור כל כך). ברכתי אותה לשלום, יש לה יומולדת עוד יומיים! (מזלטוב רותם!!!) והלכתי לסבא שלי. ההליכה היתה ארוכה מאד, חציתי תחנת דלק, פיהקתי, הפחדתי יונים תמימים וסוף-סוף הגעתי.

החלק המסובך היה דווקא בדרך חזרה. בתחנה המרכזית בחדרה נעמדתי ליד שלט צהוב ובו היה כתוב קו 872. התיישבתי לידו על ספסל שאיבד את צבעו מקשקושים של פרחות משועממות למדי. חיכיתי עשרים דקות(!!) לאוטובוס הירוק. עליתי מבסוטה כולי, אוטוטו בבית עם הפיצה החמימה, שאלתי את הנהג "לזכרון?". היה ברור לי שהוא נוסע לזכרון יעקב, רק רציתי לוודא ליתר ביטחון או שסתם היה זה הרגל, אתם יודעים. הנהג הרים את ראשו מעט וענה בכבדות, "גברתי" פצח, "האוטובוס הזה לתל-אביב, הקו שאת מחפשת נמצא בצד השני של התחנה, מהרי." יצאתי בבושת פנים. התהלכתי במהירות לכיוון הקיוסק הקטן ממול. האיש נמוך הקומה ובעל השפם שנראה כמו זנב של עכבר אמר שקו 872 לזכרון הוא בכלל בצד השני של התחנה הארורה, שצריך לעבור לשם ולשם, ורמז קלות שכדאי שאקנה משהו. נזכרתי שלא אכלתי ארוחת בוקר, וגם צהריים שכחתי, מסתבר.

איך שהגעתי הגיע גם האוטובוס, היה זה תזמון מושלם. בהמשך הדרך נוספו עוד ארבע בנות מגניבות שכולן, באופן מפליא, גרו לידי או אחרי, וכך יצא, במקרה במקרה, שהיה לי ליווי עד הדלת. ולא רק זאת, גם הבנתי היום משהו חשוב. מיכל-המורה-למדעים ניסתה להסביר לנו משהו חשוב היום. לא בקשר למדעים או לאמבות, אלא למשהו חשוב בחיים.

והעיקר שהבנתי. בעזרת כמה אנשים מפחידים ושמנים שאני חוששת שתכננו למחוץ אותי בתחנה המרכזית. ובנס נמלטתי מפניהם. טוב, זה לא היה נס, זה היה חשיבה מהירה וההיגיון הבריא של מיכל.

קראו הידד,

עמדתי בהצלחה במשימה!

הפיצה חיכתה לי במטבח. בני גורן, לעומת זאת,

כבר יושב בערימת הדברים-הלא-רצויים-שצריך-להפטר-מהם-החופש.

מזל טוב למעייני ולי, כבר חצי שנה!