יצאתי לפגוש אמריקאים,

אשוב בקרוב

(זאת אומרת, אולי ביום שלישי).

עד כאן החדשות להיום,

שבוע מצוין מגנוב לכולם!

התקשרת, דיברנו קצת. לא איזה משהו מיוחד, סיפרת לי על מעללייך היומיומיים במקומך הנידח ואני שיתפתי אותך במתכון סודי להכנת דברים סודיים ביותר. סתם שיחת טלפון, סתם איזה יום. המשכתי בזיבולי השכל היומיים שלי. לא ייחסתי לזה חשיבות כלשהי, האסימון נפל רק מאוחר יותר.

1:09:14- הבטן התחילה לכאוב.

בעודי מכינה ארוחת צהריים לשלושה פעוטות בני 12, חשבתי על מה שאמרת, חשבתי אם זה בכלל נכון ועד כמה זה אמיתי, ולמה שבכלל תרצה לעשות את זה. הרי זה לא בא לטובתך בשום מצב, זה מסכן אותך, כולם גם ככה עלולים להחליט שאתה ערבי ולהפציץ אותך שם. ובכל זאת.

1:53:08- הודעה דחופה.

נאמרו לי דברים שאם אכן היו מתקיימים היו גורמים סבל רב לאנשים חשובים לליבי. במקום לעשות את מה שרציתי לעשות- סתם ישבתי על הכורסא האדומה וקיטרתי בקולי קולות עד כמה נורא זה עלול להיות אם יתרחש הרעיון. למזלם, בסוף זה לא עבד והכל היה בסדר מהבחינה הזו. אבל רק מזו.

4:14:57- צלצול.

הג'ג'ה מחייג. אתה עונה ואנחנו מדברים. מחליפים עדכונים על נושאים מעניינים שנאמרו לאחרונה. אתה מהסס לפתע, עוצר, לוקח –כנראה- ביס מהעוגייה שלך, ואומר; לכי רק על מה שנראה לך נוח. למה לא הקשבתי לך אז?

השיחה קלחה וקבענו להיפגש, מזל שהמרחק מזערי עבורנו.

אני אוהבת שיחות קולחות, השיחות שנמשכות כל הלילה עד שאי אפשר לדבר יותר או שנגמרת הסוללה בטלפון. השיחות האלה שמעלות בך תמיד חיוך, שתמיד מסתיימות בבדיחה פרטית ישנה. שאיכשהו יוצא שמדברים על בננות. הבעיה בשיחות האלו שיש להן נטייה להתחיל מנושא כאוב, להעביר נושא (שזה בעצם להדחיק את הרעיון שבגללו התקשרתי/התקשרת) ובסופו של יום- השיחה נקטעת ע"י אחים רעים שצריכים טלפון או גורמים שמנים יותר. ולא הזכרתי הורים. YET.

8:57:00- שקילה.

אני שוקלת מחדש לבטל. אחרי שכל האפשרויות נגנזו, כבר אין תירוץ. אני יודעת שלא ארגיש טוב שם, ולאו דווקא בגלל האנשים. הם נחמדים במיוחד . העומס הזה, שנחת עלי לפני 11 ימים, לא מרפה. זה כמו זחל-אורן שנרדמים לידו. בלתי אפשרי להרפות. עוד לא המציאו כדור נגד זה, עובדים על זה בימים אלו ממש.

9:05:05- החלטה.

טוב, קבענו שהולכים, אז הלכתי. בידיעה שכל הדברים האלו ימוטטו אותי באיזה שהוא שלב. הרי זה לא הגיוני.

בעצם, שום דבר לא הגיוני.

11:50:04- עכשיו.

אני מבינה שהכל לא היה אמיתי. שחבל שזה התחיל, כמו שאמרו חכמים, ומזל שזה הסתיים. שלא אוכל להדחיק את זה יותר. למה לא ויתרתי על זה מראש?

בעצם, אני לא מתחרטת על דבר. אני מפיקה לקחים. אני מצטערת שלא התעקשתי על שלי כמו שאני עושה על דברים שוליים יותר. אני מצטערת שלא עצרתי לרגע לחשוב על הכל, להבין שמשהו כאן דפוק. אבל אני לא מצטערת על מה שהיה, באותם רגעים באמת שמחתי. באמת נהניתי מכל דבר פצפון. וחבל להצטער, זה פועַל כל כך מתסכל שלא גורם מעולם לאדם לחייך.

סתם התחשק לי לכתוב בגוף זכר. אין לי בעיה עם המין החזק, להפך- הוא שולט.