"וואו, כמה זמן לא ראיתי אותך!" צווחתי, פיזזתי ובעיקר השתוללתי. קפצתי לעברה בעודי מאמצת את מוחי לנסות לאתר במהירות איפה נפגשנו לאחרונה/לראשונה ומתי זה היה. נזכרתי. זה היה לפני כמה שבועות כאן באותו מקום בדיוק, אותה תל אביב לחה וחמימה. ההתלהבות החלה להתפוגג, ולא בגלל שהבחורה בשמלה שחורה שעמדה מולי לא היתה מגניבה משהו. אלא בגלל שהמטרה עבורה התייצבתי באותה נקודה ממש, לא היתה לנגד עיניי. חיפשתי אותו בעיניי, מצפה לשובל ארוך ובהיר. אף לשווא.
"אז ראית כבר את בר?! היא מסתובבת פה כבר שעה..." ברברנו על נושאים ברומו של עולם, העולם התחתון אולי. הצצתי ימינה ושמאלה בתקווה אחרונה לראותו, אך שוב- כלום. כלא היה ונברא מעולם. אבל ידעתי שהוא שם, אף אחד לא היה מצליח באותו הרגע לשכנע אותי אחרת, לעומת זאת לשכנע אותי לחלוץ נעליי היה מאד אפשרי. החום היה נורא, היתה מתאימה רוח קרירה ואיזה ים באופק, אבל נחזור לסיפורנו החביב.
בעודנו דנים בסוגי המאכלים הנמכרים באזור, הרגשתי את התחושה המוזרה הזו שמרגישים שננעצים בך מבטים מוזרים. הבלגתי, הבה נאמר. אני לא אוכל לשקר ולומר שלא היתה תחושת פספוס שכזו. פספסתי הזדמנות, באותו הרגע זה נראה לי חד פעמי, וזה באמת היה חד פעמי. כי כמה סיכויים יש לי לראות מישהו שלא לוקח אף חלק בחיי?
השיחה עם הגברת בשחור המשיכה כהרף עין. פתאום, הרגשתי יד פוסעת בצעדים קלילים על כתפי השמאלית, אני לא הפנתי את גבי. ברוב טיפשותי, המשכתי לברבר ולדסקס את מהוללות הבנות מאורן. "אז את שמעת מה קרה לבורוכוב?..." אני שואלת ומעלה גיחוך על פניהן של שלוש הבנות המגניבות מחוג 8 (שליטע דא). היד על הכתף לא מרפה, מן טפיחה קלה כזו, מסוג הטפיחות שנוטים להתעלם מהן עד שהן פוסקות ולאחר מכן מסבים את הראש לברר מי היה החצוף שהפריע לי לדון במצב הכלכלי של אירלנד ובסכסוך הפולני-סלובקי בפיישטאני, אירופה.
וכמו כל שיחה קולחת וחביבה, השיחה עם האחת בשמלה מסתיימת במן הזמנה מובנת מאליה. "אז צריך לקבוע מתי נפגשים, וגם מקום ושעה...החופש עומד להיגמר (עוד 23 יום!!) אז..אמ..כן...נדבר *חיבוק* ביי" אני צופה בה נעלמת בין עשרות ואולי מאות השמנמנים העומדים בתור לרכישת הפיצה הטעימה שלהם. אני נזכרת באותה היד שכבר כמה שניות לא מניחה לכתפי הארורה. אני מסיטה את ראשי בכוונה ללכוד על חם את אותו האחד/אחת שלא נותן לכתפי מנוחה כבר כמה שניות טובות.
אבל אז, מבין כל האנשים, אני רואה אותך. כאילו לא ציפיתי שאתה תסתובב לך עם חברייך הטובים באזור מגניב שכזה בחופש הגדול, כאילו פשעת פשע חמור במיוחד. אתה עומד שם לרגע אחד שנראה לי הקצר ביותר אי פעם. אני ממצמצת בעיניי, כהרגלי מזה שנים מספר. באותה שנייה שעיניי נפערות לגודלן המקורי שוב, אתה כבר לא שם. אתה נעלם, בין מיליוני האנשים התמוהים בתל אביב.
וזו, רבותי, היתה הפעם האחרונה.
אל תנסו להבין, כי לא תקבלו תשובות.
אני מניחה שלעולם לא אדע מה היה יכול לקרות לולא הייתי מתעקשת לא להסתובב ולדבר איתך.
טוב נו, ניחא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
