למרבה האבסורד והתימהון, אני מרגישה הרבה יותר טוב פתאום. אם פעם חשבתי שכדיי להגיע לשמחה והאושר אצטרך כך וכך, הרי שהזמן הראה אחרת. ואני בטוחה שזה טוב, שהרי לא ארצה לבלות את חיי בצפייה למשהו אחד ולבסוף להיות מופתעת כשאגלה שזה לא. עוד שלושה ימים זה יהיה שנה, שנה שכאילו לא זזה. השתנתי ואיתי השתנו כל הדברים שסביבי, אבל בכל זאת אני יכולה לשפוך את אותן רגשות שהצטברו כאילו הן כאן מאתמול. זה קורה לי מדי פעם. הצטרפו לתחנה ילדים חדשים, כאלה שלא הכירו אותך, ובכל זאת אף אחד עוד לא העז לתפוס את הפינה שהיית עומדת בה כל בוקר. מחכים לך, כשבעצם את מחכה לכולנו שם.

יש את השטות הזו של 'להתחבר לעצמך' שמדברים עליה. כשרואים אותי יושבת עם ספר ושוקו ביד, מביטה באיזה אופק קרוב אפשר להתבלבל ולהסיק שאני קרובה לזה. אז מסתבר שממש לא. זו היתה הפתעה ממש לא נחמדה לגלות שאפילו הצלחתי להדחיק מעצמי את התשובה הפשוטה ל'מה עושה לי טוב?'

המשחק הזה של קלות וכובד שמסתחרר סביב חיינו ומדי פעם עוצר אותנו בסמטה חשוכה ומציב בפנינו להחליט בין השניים, הוא לא כזה נורא כל כך. הייתי בטוחה שאני הטיפוס של הקלות והכובד יחד שמצליח לשלב זה עם זה. בעצם אני לא, יש דברים מסוימים מאד שנלקחים אצלי בכובד, והשאר קלים כמו נוצות של טווס. הזמן האחרון עזר לי להבחין בינם די טוב.

אני יושבת וכותבת כאן הר של שטויות, כשבעצם אני אמורה ללכת ללמוד.

הפתעתי את עצמי לגמרי החודש, ואני מקווה ממש שאצליח ללמוד מזה ולהכיר את ההתנהלות הדפוקה שלי יותר טוב. הרי המומחה הטוב ביותר להבנת עצמך זה אתה.

-

ובדיעבד,

לא הייתי כל כך רחוקה מהכל.

עם העט השחור שלך אתה שורט. שורט חזק בכל הכח, עד שכולי מלאה דיו שחור ושריטות ואני כבר לא נראית כמותי. מתוך השריטות מבצבצים חלקים אדומים נוטפים. כבר התייאשתי מהניסיון לסתום אותם. אני שוכבת בתוך השלולית, כשכל השמיים הכחולים מולי. אני מביטה. משב רוח קל, ואיתו כמה ציפורים. הן עפות לעברי וממשיכות בתנועה קלה מזרחה.

אני מנסה לקום, אבל הלב שלי נשאר דבוק לרצפה. השיער שלי שחור כעורב מהדיו, ואתה ממשיך לקשקש, לחרוט או מה שאתה לא עושה בהיסח דעת, כאילו כל זה נעשה בכלל על האדמה שמתחתיי. אני כבר לא שם.

הציפורים עפות מעל ואני מגייסת כל כח אפשרי, מרימה את יד שמאל, ששלמותה פגה מזמן. הציפורים לא רואות. טוב, די גבוה שם למעלה איפה שהן נמצאות ואולי העננים מסתירים. אתה עולה עם העט לכיוון הפרצוף, ובתנועות חדות וזריזות עוטף את פניי צבע שחור. הדיו נכנס לי לעיניים וכבר אינני רואה צבעים. השלולית מצבע התפוח עברה לצבע השאול. מתוך החושך רק עינייך נותרו מביטות לאופק הכהה. אתה לא מביט לשנייה בציור שאתה בעצמך מצייר.

וחושך, ואני כבר לא מזהה מה גופי ומה לא והשלולית מתחילה לחלחל באדמה. כבר אי אפשר לראות את הציפורים שבשמיים, אם הן לא עפו בכלל. ואז הייאוש קורא לי ועם חיוך נבזי אומר, ''היי, מתישהו יגמר לו הדיו."

- סבא שלי תמיד אומר שאסור לקחת את החיים יותר מדי ברצינות .