היא מטפסת במדרגות, החצאית המתנפנפת שלה נעה הלוך ושוב. היא מגיעה לדלת. פותחת את הדלת, סוגרת אותה, מסתובבת, מורידה את הקרש, פותחת כפתור ועוד כפתור אחד. הכל נופל על הרצפה האפורה, גם את התיק היא שומטת ורק אז היא מתיישבת. אנחת הקלה שוברת את הרצף. התיק נשכב כנעלב על הרצפה. קודם לכן הנדסה בצורה מתוחכמת דרך להכניס לתיק האומלל סיגריות, מפתחות, איפור, פלאפון, מראה, תפוח ירוק, תחתונים ומה לא. לאחרונה הסיקה שלא כדאי לסמוך על אחרים. גם לא על מי שממש קרוב. כבר חודשיים שהיא ושתי הילדות לבד, אז הוא עזב, ילד אחת פחות לטפל בו, נהגה לומר לעצמה. הרבה לפני החתונה הקשר ההדוק שלהם היה מעורר קינאה. הם פשוט לא יכלו להיפרד. אפילו באותו הערב של מסיבת הרווקים לפני החתונה, התקשר אליה 18 פעמים לוודא שהכל איתה טוב. כל חייה קשרה בו, וכשביתם הראשונה נולדה, זנחה את קריירת עריכת הדין שחתרה אליה שנים רבות כדי לטפל בנאמנות בביתם הראשונה. אבל דברים השתנו, עכשיו כשהוא כבר לא איתן. היא הספיקה לשכוח איך זה מרגיש להוריד אחרי גבר את קרש האסלה.  

היא מסיימת, אין נייר, דווקא את הטישו המחורבן היא הוציאה מהתיק אתמול. בלית ברירה היא מרימה את החצאית, מורידה את המים, שוטפת את ידיה ללא סבון, פותחת את הדלת, יוצאת. יורדת במדרגות, פסיעותיה עדיין לא רגועות. היא חוזרת למשרד, מתיישבת, מתחילה להקליד. לרגע נעצרת, מביטה בחלון. בחוץ שמיים נהדרים ומטוס לבן חוצה את הכחול. היא חוזרת למטלותיה, מתייקת, מקלידה, מנסה לא לחשוב. ליבה פועם במהירות, היא נזכרת, לעזאזל, שכחה את התיק בשירותים. היא יוצאת מהמשרד, עולה במדרגות, הפעם הטיפוס חפוז הרבה יותר, היא פותחת את הדלת, עיניה רצות סביב האסלה הישנה. על הרצפה נייר טואלט מעוך וקונדום שפעם היה בשימוש. אין זכר לתיק. היא מנסה עוד מבט אחרון, אין כלום. בטח הוא נגנב, היה בו איפור טוב וכמה מזומנים. או יותר גרוע- נמכר במלואו לאיזה אישה עלובת חיים. היא יורדת, רוקעת בכל מדרגה שבדרך. היא אהבה את התיק הזה, היו ארוזות בו מלא חוויות טובות מהעבר שלהם. כשפתחה את דלת המשרד, הדלת חרקה וכמעט נשברה, היא התיישבה, בהתה בהר הניירת שלפניה, וסיננה מבט קר בשמש הזהובה שבחוץ. יש לה עוד הרבה לעבוד, לתייק, לסדר, להסיע את הילדות, לנקות, לטפל, להכין אוכל, להתקלח, מחר גם יום ארוך. לפתע היא רואה פתק מקופל לפניה. מי נגע לה בניירות? היא מתעצבנת, בטח בילגן כאן עוד. לא חסרה לה עבודה לעשות. יש עליו מספר. היא רוכנת, פוקחת לרווחה את עיניה, ומביטה מקרוב. "נמצא התיק, שומר לך עליו, אין מה לדאוג". כתוב בעיפרון. היא מחייכת. שפתיה מתעקלות, עיניה נוצצות, גל חום מתפרץ בכל גופה. אחרי הכל, תקופה ארוכה שפתיה עצובות. אחר כך היא מועכת את הפתק לתוך סל האשפה, ובחיוך גדול, ממשיכה לעבוד.

שגרה רצופה במעשי הרגל, ממרמרת את הלב שלי, כנראה.

ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.

ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

ספוג, שהוא סופג את הכל.

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת.

ישב מולי ברכבת בחור אחד עם תיק אחד על הברכיים, לא גדול היה התיק אבל נראה כבד במיוחד.  הוא בהה בחלון בשעמום רב, פיהק והביט ויישר את הגב. הבחור עצם את עיניו והאמנתי מיד וללא צל של ספק שבמקום רגע של נחת, הוא סבל בהחלט. ובגלל זה ככל הנראה, מצחו התכווץ וכמעט נחצה. הוא היה מאותם טיפוסים, שנראים - גם אם היו במלוא שלוותם - עדיין קפוצים ולא רגועים. מאלה שמשדרים חוסר סבלנות וחוסר עניין, בקרינה מטורפת לכל עבר סביבם. אבל הכי הטריד אותי מכל היה כששמתי לב במהלך הנסיעה, שעל פרצופו נתלה וו הפוך. כאילו מישהו התבלבל שם בטעות בחדר הלידה, כשהאיש האחד הזה שם נברא עם פה הפוך. מיד אסביר את הברוך. אך ראשית, עליי להזהיר, שזה קצת ארוך.

היה לי עצוב נורא, לראות שבמקום חיוך, או אפילו סתם הבעה אחרת, האיש בחר להחמיץ את פניו. הרי זה אפילו אבסורד. האיש האחד שישב ממש מולי, בחר להתאמץ ולהכביד ולהעיק על עצמו. שהרי לכווץ כך את מצחו לכמה חלקים ולהפוך את הפה וגם בו בזמן לשדר עצבנות, זה בכלל לא פשוט ודורש מיומנות. ולעומת זאת, בקלילות אפשר לבחור להרפות את שרירי הפנים העייפים ופשוט לחייך, בלי לנסות לשדר כלום, שם בנחת וללא שעמום. יתכן והדבר נורא עוד יותר, ומעצם טבעו נברא ונוצר האיש היחיד עם הבעה כזו רצינית, עצובה וכעוסה כל הזמן. ויכול להיות נורא ואיום אפילו יותר מכל אלה, כשבעצם יתברר שהוא רוצה לחיות כך. אתם יודעים, מבחירה.

הנסיעה המשיכה וכעבור רגעים מספר הגענו לתחנה, הוא קם בכבדות ואת הפרוזדור הצר חצה. התיישבה מולי אישה מבוגרת, רועדת כולה ועוד רגע נשברת. היא היתה מצוידת במשקפי קריאה אדומים ונהדרים בצורת זוג פירות הדרים, עם חיוך גדול וסומק ורוד על הפנים. הוצאתי פנקס ועט מהכיס, והתחלתי לתעד את שהתרחש ממש מולי. בחירה ואחראיות על עצמך מבפנים, זה עניין לא פשוט אבל בעצם די רגיל. ותמיד חשוב בכל סיטואציה לזכור, שהבחירה בידי גם אם נדמה שלא. בידינו אנו שוכחים לאחוז מה שאיננו רואים, מריחים וחשים, ושבעצם על הבחירות האלו, אנחנו הכי שולטים. אם נבחר בכך.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה

. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר.

ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

למרבה האבסורד והתימהון, אני מרגישה הרבה יותר טוב פתאום. אם פעם חשבתי שכדיי להגיע לשמחה והאושר אצטרך כך וכך, הרי שהזמן הראה אחרת. ואני בטוחה שזה טוב, שהרי לא ארצה לבלות את חיי בצפייה למשהו אחד ולבסוף להיות מופתעת כשאגלה שזה לא. עוד שלושה ימים זה יהיה שנה, שנה שכאילו לא זזה. השתנתי ואיתי השתנו כל הדברים שסביבי, אבל בכל זאת אני יכולה לשפוך את אותן רגשות שהצטברו כאילו הן כאן מאתמול. זה קורה לי מדי פעם. הצטרפו לתחנה ילדים חדשים, כאלה שלא הכירו אותך, ובכל זאת אף אחד עוד לא העז לתפוס את הפינה שהיית עומדת בה כל בוקר. מחכים לך, כשבעצם את מחכה לכולנו שם.

יש את השטות הזו של 'להתחבר לעצמך' שמדברים עליה. כשרואים אותי יושבת עם ספר ושוקו ביד, מביטה באיזה אופק קרוב אפשר להתבלבל ולהסיק שאני קרובה לזה. אז מסתבר שממש לא. זו היתה הפתעה ממש לא נחמדה לגלות שאפילו הצלחתי להדחיק מעצמי את התשובה הפשוטה ל'מה עושה לי טוב?'

המשחק הזה של קלות וכובד שמסתחרר סביב חיינו ומדי פעם עוצר אותנו בסמטה חשוכה ומציב בפנינו להחליט בין השניים, הוא לא כזה נורא כל כך. הייתי בטוחה שאני הטיפוס של הקלות והכובד יחד שמצליח לשלב זה עם זה. בעצם אני לא, יש דברים מסוימים מאד שנלקחים אצלי בכובד, והשאר קלים כמו נוצות של טווס. הזמן האחרון עזר לי להבחין בינם די טוב.

אני יושבת וכותבת כאן הר של שטויות, כשבעצם אני אמורה ללכת ללמוד.

הפתעתי את עצמי לגמרי החודש, ואני מקווה ממש שאצליח ללמוד מזה ולהכיר את ההתנהלות הדפוקה שלי יותר טוב. הרי המומחה הטוב ביותר להבנת עצמך זה אתה.

-

ובדיעבד,

לא הייתי כל כך רחוקה מהכל.