|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
חיים
היא מטפסת במדרגות, החצאית
המתנפנפת שלה נעה הלוך ושוב. היא מגיעה לדלת. פותחת את הדלת, סוגרת אותה, מסתובבת,
מורידה את הקרש, פותחת כפתור ועוד כפתור אחד. הכל נופל על הרצפה האפורה, גם את
התיק היא שומטת ורק אז היא מתיישבת. אנחת הקלה שוברת את הרצף. התיק נשכב כנעלב על
הרצפה. קודם לכן הנדסה בצורה מתוחכמת דרך להכניס לתיק האומלל סיגריות, מפתחות,
איפור, פלאפון, מראה, תפוח ירוק, תחתונים ומה לא. לאחרונה הסיקה שלא כדאי לסמוך על
אחרים. גם לא על מי שממש קרוב. כבר חודשיים שהיא ושתי הילדות לבד, אז הוא עזב, ילד
אחת פחות לטפל בו, נהגה לומר לעצמה. הרבה לפני החתונה הקשר ההדוק שלהם היה מעורר
קינאה. הם פשוט לא יכלו להיפרד. אפילו באותו הערב של מסיבת הרווקים לפני החתונה,
התקשר אליה 18 פעמים לוודא שהכל איתה טוב. כל חייה קשרה בו, וכשביתם הראשונה
נולדה, זנחה את קריירת עריכת הדין שחתרה אליה שנים רבות כדי לטפל בנאמנות בביתם
הראשונה. אבל דברים השתנו, עכשיו כשהוא כבר לא איתן. היא הספיקה לשכוח איך זה
מרגיש להוריד אחרי גבר את קרש האסלה.
היא מסיימת, אין נייר, דווקא את הטישו המחורבן היא הוציאה מהתיק
אתמול. בלית ברירה היא מרימה את החצאית, מורידה את המים, שוטפת את ידיה ללא סבון,
פותחת את הדלת, יוצאת. יורדת במדרגות, פסיעותיה עדיין לא רגועות. היא חוזרת למשרד,
מתיישבת, מתחילה להקליד. לרגע נעצרת, מביטה בחלון. בחוץ שמיים נהדרים ומטוס לבן
חוצה את הכחול. היא חוזרת למטלותיה, מתייקת, מקלידה, מנסה לא לחשוב. ליבה פועם
במהירות, היא נזכרת, לעזאזל, שכחה את התיק בשירותים. היא יוצאת מהמשרד, עולה
במדרגות, הפעם הטיפוס חפוז הרבה יותר, היא פותחת את הדלת, עיניה רצות סביב האסלה
הישנה. על הרצפה נייר טואלט מעוך וקונדום שפעם היה בשימוש. אין זכר לתיק. היא מנסה
עוד מבט אחרון, אין כלום. בטח הוא נגנב, היה בו איפור טוב וכמה מזומנים. או יותר
גרוע- נמכר במלואו לאיזה אישה עלובת חיים. היא יורדת, רוקעת בכל מדרגה שבדרך. היא
אהבה את התיק הזה, היו ארוזות בו מלא חוויות טובות מהעבר שלהם. כשפתחה את דלת
המשרד, הדלת חרקה וכמעט נשברה, היא התיישבה, בהתה בהר הניירת שלפניה, וסיננה מבט
קר בשמש הזהובה שבחוץ. יש לה עוד הרבה לעבוד, לתייק, לסדר, להסיע את הילדות,
לנקות, לטפל, להכין אוכל, להתקלח, מחר גם יום ארוך. לפתע היא רואה פתק מקופל
לפניה. מי נגע לה בניירות? היא מתעצבנת, בטח בילגן כאן עוד. לא חסרה לה עבודה
לעשות. יש עליו מספר. היא רוכנת, פוקחת לרווחה את עיניה, ומביטה מקרוב. "נמצא
התיק, שומר לך עליו, אין מה לדאוג". כתוב בעיפרון. היא מחייכת. שפתיה
מתעקלות, עיניה נוצצות, גל חום מתפרץ בכל גופה. אחרי הכל, תקופה ארוכה שפתיה
עצובות. אחר כך היא מועכת את הפתק לתוך סל האשפה, ובחיוך גדול, ממשיכה לעבוד.
שגרה רצופה במעשי הרגל, ממרמרת את הלב שלי, כנראה.
| |
מנשה
מנשה ישב רכון, גבו כפוף וכתפיו שמוטות.
הוא הצמיד את אוזנו הימנית למכשיר הרדיו. החליש קצת והקשיב. הוא שלח מבטים קצרים
לעבר שעון הקיר הגדול. לעזאזל, עוד שתי דקות שבע. כפור הבוקר ריחף באוויר ועורו
רעד קלות מהקור. לבסוף נאנח. הציץ שוב בשעון, כבר שבע וחמישה, פנה למטבח להכין את
ארוחת הבוקר.
נכדו מגיע לביקור היום. הוא לא בא לבדו,
אלא עם איזו בחורונת. אולי נחמדה. כעבור שעה קלה הם דופקים בדלת חבוקים. מנשה קם,
סוגר את כפתור מכנסיו, מעביר יד כבדה בין שערות ראשו הדלות ופותח את הדלת. מולו
ניצב זוג מתוק, עם שני חיוכים לבנים וארבע עיניים קורנות. הם מתיישבים מול מנשה.
שתיקה של מבוכה בניהם. הם משוחחים, מספרים חוויות ומנשה מציע להם קפה וקרקרים. הוא
קם למטבח, בדרכו מסתכל שוב בשעון. עוד לא צהריים אבל הבוקר עבר. הוא חוזר לשולחן. מונחים
כבר על המגש ספלים ובקבוק חלב. הנכד הזה חייב תמיד לעשות את מלאכתם של אחרים.
הם מתיישבים והנכד מוזג לשלושתם קפה חם. הוא
מגיש לסבו את הספל ואומר: "סבא, הגינה שלך מוזנחת. אולי ביום שבת אביא מעדר. נוכל
לשתול שתילים ופרחים, להוסיף קצת ירוק, מה אתה אומר?"
עיניו של מנשה נמלאות בהלה. שערו סמר. ומיד
הוא עונה: "בשום פנים ואופן אני לא מוכן לדבר שכזה. אני מטפל בגינה מצוין.
וחוץ מזה, ככה אני אוהב אותה. עם עשבים פרועים בכל מקום." הסב החמיץ פנים
והשתתק. הם המשיכו לדבר, הזוג סיפר על טיולו למדבר.
לאחר רגע התחיל הנכד שוב: "סבא יקר,
אולי תבוא לאכול אצלנו בערב החג? אתה מעולם לא בא. למה שתהיה לבד בגילך?"
ליבו של מנשה פעם בחוזקה. שוב הנכד הזה
עוסק בענייניו. מנשה פצה את פיו להטיב. וכך בין תקתוק לתקתוק השעון השחיל את
מילותיו הבודדות: "נכד תקשיב, אני מבוגר וזקן מאד. תראה כמה קמטים, " הושיט
סבא מנשה את שתי ידיו לעברו, "למה לכם נטל שכזה? אמא הזמינה ארבע- עשרה
אורחים, לא יהיה חסר. וברוך השם, לי טוב בבית."
הם המשיכו לאכול, בין קולות הכרסום תיקתק
לו השעון. החברה של הנכד סיפרה על קומזיץ שעשו לא מזמן. רק מלשון תיאוריה נדמה
שריח עשן המדורה התבדר בחדר הקטן. השניים המשיכו לספר ומנשה שישב מולם התאמץ להבין
את שיחתם הקולחת. אין ספק שהדור הצעיר מדבר יותר מדי מהר. הם סיפרו על חוויות
ותכניות משותפות וגלשו לעוד סיפורים והרפתקאות. אך ריח העשן מהסיפור הראשון נשאר
אופף את האוויר.
מנשה הסב את ראש אל שעון הקיר הגדול, אך
למרבה הפתעתו, על דלפק המטבח עמד הקומקום ופיזר ברחבי החדר עשן. מנשה קם בפזיזות,
כמעט ונפל, ומיהר לטפל בקומקום היחיד שרכש בחייו. אך לפני שהספיק לאמוד את הנזק,
הפציע הנכד וסידר כמעט הכל. הנכד שלף בתושייה רבה את הקומקום וניתקו מהחשמל. הוא
הזדרז להביא קערת מים ליתר בטחון וכך הכל בא על תיקונו.
מנשה עמד, אגרופיו קמוצים. על מצחו נערמו
קמטים חדשים. זאת כבר לא יכל לשאת. הנכד הזה רוצה אך ורק להרגיז. מנשה היה מצליח
לסדר את הקומקום המצחין, אלמלא הנכד. קולו של מנשה נהם ורטן-
"צאו מפה! אני לא צריך שום עזרה. לא
בגינה ולא בבישול ולא בשום דבר! לכו מכאן, ילדים צעירים! אני עסוק מאד ואתם רק
מפריעים!" הוא צעק בכל הכוח, גרונו מאיים להתפוצץ מכאב.
הנכד לא המתין אפילו רגע קצר.
"בואי, אנחנו הולכים," תפס
בזרועה של חברתו. הם יצאו בשתיקה רועמת. מנשה התיישב, סיים את ספל הקפה, אכל עוד
כמה קרקרים מלוחים וראה כי זוהי השעה כבר לארוחת צהריים. עמל והכין סלט כרוב אדום
והתיישב לבדו לסעוד בחדר הדומם.
נעשה מעט קר והתחיל להחשיך. מנשה החליף
לבגדי שינה, כיבס את בגדיו המלוכלכים והציע את מיטתו במצעים חדשים. הזמן עבר
בצעדים קטנים. הוא החל בהכנות ליום המחר. ראשית, סידר זוג גרביים ונעליים ליד
המיטה. ואז מילא בסיר מים, שיוכל להרתיחם למחרת כפי שייאלץ לעשות מעתה. הכין ספל
קפה על דלפק המטבח. מדד בדיוק כפית שטוחה ושפך אותה לאותו ספל קפה שיחכה למחרת.
בחדר האמבטיה וידא כי מברשת השיניים עומדת במקומה וכך צעד לחדר השינה, מוודא שוב
ושוב שהכל כשורה.
הוא נכנס למיטה והתכסה. הביט הפעם בשעון
חדר השינה. הוא קטן יותר ולכן אימץ את עיניו. השעון הורה תשע. איזה מזל. מנשה עצם
את עיניו. עוד יום עבר.
טבת תש"ע - ינואר 2010
| |
סידורים או קניות
אתה הולך לך ברחוב, סתם יום רגיל שטוף שמש, מביט בתנועה היומיומית בכביש. הצעדים שלך לא איטיים מדי וגם לא מהירים מספיק. מתוך הרגל אתה מוציא את הפלאפון, מגלה ששוב דמיינת רעד קל בכיס שבכלל לא היה מעולם. ילדים קטנים אוחזים בשתי הידיים בילקוטיהם לבית הספר, חוצים את הכביש בצעדים קטנטנים. ריח של פיח, פריחת קיץ שכבר נבלה ולחם שנקנה מהמאפייה הבוקר מתערבבים באפיך, ואתה שום בודק, ליתר בטחון, אם קיבלת הודעה. אתה מתקרב לשפת הכביש, עוד עשר דקות מתחילה סערת היום ואת שלוות הבוקר יקטול הלחץ האדיר, אתה מסתכל על הרמזור, למרות שאתה לא זוכר כבר כמה שנים אתה לא נותן להמלצותיו לקבוע את צעדייך הבאים. כל המולת העבודה והרעש במשרד כבר מתחילים להראות לפנייך, ואתה מתאמץ לדחוק את המחשבות האלה מהראש. אתה מביט לצדדים, חפוז כאילו אין לכך שום חשיבות, מוריד רגל אחת לכביש השחור, ואופס! כן, אתה מרגיש משהו, בדיוק על קודקודך, נוחת. יש שם משהו על הראש, על התספורת החדשה ששלשום קזז לך מיכאל הספר. אלוהים ישמור, אם מישהו שמכיר אותך ומזהה אותך במצב הזה. ציפור ארורה! בא לך לתפוס אותה ולקלל אותה בקול. אבל אין שום זכר למישהו שם בשמיים. אתה ממשיך לחצות את הכביש, מעביר יד בין שערותייך שרק הבוקר הריחו מהשמפו החדש שקנית ומביט בידך. היד רטובה בנוזל צהוב צמיגי. אתה כבר לא תיפגש עם ביל ההוא, החנון ההוא שיש לו איזו המצאה חדשה עם מסכים ומקלדות.
לפעמים התהיות האלה, לגבי האם משהו נקבע מראש, או מונחה בידי גורל, מצליחות להטריד אותי המון. האם ישנו אכן תכנון? והאם הכל הסתברות של זמן? איך יכול להיות, שצירופי מקרים, שסיכויים המתמטי פחות מהסיכוי למצוא במארס חיים, כל רגע ורגע מתרחשים?
בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו משליך את זה על עצמו בחיים. אתה מסתכל, בודק או אולי סתם בוהה. אבל מה שבטוח, שלפעמים זה קורה. לפעמים המצבים האלה יוצאי דופן באופן מוחלט. כמו למצוא את אבא, סתם כך אחרי שלא ידעת שהוא יצא מהבית, באיזה חור תל אביבי באמצע השרב. והתהייה רק גדלה וגדלה, ואיתה עוד רצף מבלבל של שאלות. ואתה מתחיל להתבלבל ואולי גם קצת להאבד, ולא לדעת מה לחשוב. וכאילו נקבע מראש, בדיוק כשאתה מוצא, כיוון או קצה חוט, או סתם מחשבה חדשה יוצאת, בדיוק אז אתה נקטע. נקטע על ידי החיים, סידורים או קניות.
תמיד בזמן הן מגיעות, הקניות.
|
נכתב על ידי
,
3/7/2009 18:02
בקטגוריות אלוהים, אנשים, אסון, בעייתיות בהבנה, הרהורים, זמן, חופש, חיים, אופטימי, אקראי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
|