אתה הולך לך ברחוב, סתם יום רגיל שטוף שמש, מביט בתנועה היומיומית בכביש. הצעדים שלך לא איטיים מדי וגם לא מהירים מספיק. מתוך הרגל אתה מוציא את הפלאפון, מגלה ששוב דמיינת רעד קל בכיס שבכלל לא היה מעולם. ילדים קטנים אוחזים בשתי הידיים בילקוטיהם לבית הספר, חוצים את הכביש בצעדים קטנטנים. ריח של פיח, פריחת קיץ שכבר נבלה ולחם שנקנה מהמאפייה הבוקר מתערבבים באפיך, ואתה שום בודק, ליתר בטחון, אם קיבלת הודעה. אתה מתקרב לשפת הכביש, עוד עשר דקות מתחילה סערת היום ואת שלוות הבוקר יקטול הלחץ האדיר, אתה מסתכל על הרמזור, למרות שאתה לא זוכר כבר כמה שנים אתה לא נותן להמלצותיו לקבוע את צעדייך הבאים. כל המולת העבודה והרעש במשרד כבר מתחילים להראות לפנייך, ואתה מתאמץ לדחוק את המחשבות האלה מהראש. אתה מביט לצדדים, חפוז כאילו אין לכך שום חשיבות, מוריד רגל אחת לכביש השחור, ואופס! כן, אתה מרגיש משהו, בדיוק על קודקודך, נוחת. יש שם משהו על הראש, על התספורת החדשה ששלשום קזז לך מיכאל הספר. אלוהים ישמור, אם מישהו שמכיר אותך ומזהה אותך במצב הזה. ציפור ארורה! בא לך לתפוס אותה ולקלל אותה בקול. אבל אין שום זכר למישהו שם בשמיים. אתה ממשיך לחצות את הכביש, מעביר יד בין שערותייך שרק הבוקר הריחו מהשמפו החדש שקנית ומביט בידך. היד רטובה בנוזל צהוב צמיגי. אתה כבר לא תיפגש עם ביל ההוא, החנון ההוא שיש לו איזו המצאה חדשה עם מסכים ומקלדות.

לפעמים התהיות האלה, לגבי האם משהו נקבע מראש, או מונחה בידי גורל, מצליחות להטריד אותי המון. האם ישנו אכן תכנון? והאם הכל הסתברות של זמן? איך יכול להיות, שצירופי מקרים, שסיכויים המתמטי פחות מהסיכוי למצוא  במארס חיים, כל רגע ורגע מתרחשים?

בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו משליך את זה על עצמו בחיים. אתה מסתכל, בודק או אולי סתם בוהה. אבל מה שבטוח, שלפעמים זה קורה. לפעמים המצבים האלה יוצאי דופן באופן מוחלט.  כמו למצוא את אבא, סתם כך אחרי שלא ידעת שהוא יצא מהבית, באיזה חור תל אביבי באמצע השרב. והתהייה רק גדלה וגדלה, ואיתה עוד רצף מבלבל של שאלות. ואתה מתחיל להתבלבל ואולי גם קצת להאבד, ולא לדעת מה לחשוב. וכאילו נקבע מראש, בדיוק כשאתה מוצא, כיוון או קצה חוט, או סתם מחשבה חדשה יוצאת, בדיוק אז אתה נקטע. נקטע על ידי החיים, סידורים או קניות.

תמיד בזמן הן מגיעות, הקניות.