ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.

ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

ספוג, שהוא סופג את הכל.

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת.

ישב מולי ברכבת בחור אחד עם תיק אחד על הברכיים, לא גדול היה התיק אבל נראה כבד במיוחד.  הוא בהה בחלון בשעמום רב, פיהק והביט ויישר את הגב. הבחור עצם את עיניו והאמנתי מיד וללא צל של ספק שבמקום רגע של נחת, הוא סבל בהחלט. ובגלל זה ככל הנראה, מצחו התכווץ וכמעט נחצה. הוא היה מאותם טיפוסים, שנראים - גם אם היו במלוא שלוותם - עדיין קפוצים ולא רגועים. מאלה שמשדרים חוסר סבלנות וחוסר עניין, בקרינה מטורפת לכל עבר סביבם. אבל הכי הטריד אותי מכל היה כששמתי לב במהלך הנסיעה, שעל פרצופו נתלה וו הפוך. כאילו מישהו התבלבל שם בטעות בחדר הלידה, כשהאיש האחד הזה שם נברא עם פה הפוך. מיד אסביר את הברוך. אך ראשית, עליי להזהיר, שזה קצת ארוך.

היה לי עצוב נורא, לראות שבמקום חיוך, או אפילו סתם הבעה אחרת, האיש בחר להחמיץ את פניו. הרי זה אפילו אבסורד. האיש האחד שישב ממש מולי, בחר להתאמץ ולהכביד ולהעיק על עצמו. שהרי לכווץ כך את מצחו לכמה חלקים ולהפוך את הפה וגם בו בזמן לשדר עצבנות, זה בכלל לא פשוט ודורש מיומנות. ולעומת זאת, בקלילות אפשר לבחור להרפות את שרירי הפנים העייפים ופשוט לחייך, בלי לנסות לשדר כלום, שם בנחת וללא שעמום. יתכן והדבר נורא עוד יותר, ומעצם טבעו נברא ונוצר האיש היחיד עם הבעה כזו רצינית, עצובה וכעוסה כל הזמן. ויכול להיות נורא ואיום אפילו יותר מכל אלה, כשבעצם יתברר שהוא רוצה לחיות כך. אתם יודעים, מבחירה.

הנסיעה המשיכה וכעבור רגעים מספר הגענו לתחנה, הוא קם בכבדות ואת הפרוזדור הצר חצה. התיישבה מולי אישה מבוגרת, רועדת כולה ועוד רגע נשברת. היא היתה מצוידת במשקפי קריאה אדומים ונהדרים בצורת זוג פירות הדרים, עם חיוך גדול וסומק ורוד על הפנים. הוצאתי פנקס ועט מהכיס, והתחלתי לתעד את שהתרחש ממש מולי. בחירה ואחראיות על עצמך מבפנים, זה עניין לא פשוט אבל בעצם די רגיל. ותמיד חשוב בכל סיטואציה לזכור, שהבחירה בידי גם אם נדמה שלא. בידינו אנו שוכחים לאחוז מה שאיננו רואים, מריחים וחשים, ושבעצם על הבחירות האלו, אנחנו הכי שולטים. אם נבחר בכך.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה

. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר.

ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

הבית אמור להיות ריק לשבוע

אבל הוא מפוצץ אנשים.

חשבתי שהשקט ירבוץ כאן קבוע

אבל הוא בעצם

מתחבא בין מילים.

איזה כיף שהורים ואחים נוסעים. והפעם, אני לא אדחה, ואנחנו באמת נצא.

בוקר טוב לכל הפלונים שבנינו. נשארו עוד 96 שעות חופש וחירות, שזה אומר שיש עוד פחות מארבעה ימים לשנות תכניות ולפתוח בשביתה כללית באזור זכרון והסביבה. יולי תמיר הנכבדה וכל שאר, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם.

אני מדריכה בשנה הקרובה את כיתות ו'! אני מאד מרוצה מהשיבוצים, ובכלל.  אני מקווה להיות מדריכה טובה, או לפחות להיות מסוגלת להשקיע ולתת הכל מעצמי לא פחות מיובי.

אוטוטו כיתה י' מתחילה, יש לי, לפחות למראית העין, כיתה נפלאה ומגניבה ביותר. אנשים טובים וישנים, וגם כמה אנשים טובים וחדשים שתמיד טוב להכיר בדרך. המורה הכי בלונדינית בשכבה נפלה לידינו.  הרי זו ענת (שהיא בכלל מורה למתעמלים וספורטאים רוב זמנה הפנוי). ענת פתחה את שנה"ל (שנת הלימודים, בורים!) בסדנת בלוני-יומולדת-ארוכים-כאלה-וצבעוניים, למדנו להכין חרבות להגן על עצמנו מפני מורות שמנמנות בעלות קודי לבוש מרתיעים. למדנו להכין כלבי פודל בצבע ורוד זרחני (זה היה הבלון!) ואדום-אורן, הכלבים נראו כאילו רוחמה אברהם עצמה הגתה את הרעיון לייצר אותם ולקחה על עצמה לעצב אותם. טוב נו, קורה לפעמים. לאחר מכן ענת נעתרה לבקשת הקהל התשוש והכינה למגניבים שבנינו כתרים יפים ביותר, רק חבל שהם התפוצצו ברמת הנדיב...

טוב, בשביל מה יש ענת, אם לא בשביל לדרוש כתרים חדשים ומגניבים ביום ראשון?

לו"ז צפוף:

רביעי-  5:02 בקן, זובו לקומונרים החדשים והחתיכים.

חמישי- 10:00 פרידה מפאינה המכוערת והבת גלית (שתייה)

             4:37 וחצי- בפיצה עם יובי.

שישי-  9:29 בתל אביב

            6:01 אבא בא!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מקווה מאד שהשנה הקרובה ובאה תהיה הכי מגניבה בעולם, מקווה לעמוד בדרישות המקצוע (מדעי החבר'ה שליטע!). שההדרכה תיפול על הצד הטוב ביותר שלה (שמאל!). שנהנה ובעיקר- שנחייך הרבה.

אני מאחלת לכולכם, שנה מוצלחת ורוויה בהמון המון פיצות!

בתאבון לכל ילדון מאיתנו קן זכרון!

בתאבון לכל מונית מאיתנו אילנית! אי-לנית אי-לנית...

בתאבון לכל תלתל מאיתנו גרעין חט"ל!

בתאבון לכל קופיף מאיתנו גוש קטיף!