לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


חלום הבלהות של גילי הקטנה

כינוי: 

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: -. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


 

 

 

 

 

יש הרבה אנשים שנמצאים בביוב ובכלל לא שמים לב.

נכתב על ידי , 15/7/2008 00:35   בקטגוריות אמור לי מי חבריך, אמריקה שלא הכרתם., בעייתיות בהבנה, הגיגים בתרי-זוזי, החיים יפים למחייכים!, כשמסירים את הכפפות, מעלליה של אמא בים, צרות שעושים סינים, קיצורי דרך ערמומיים, שותי שוקו קבוע בשבת, מפגשי ישרא-בלוג  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשמתרגזים


 

מאיה, BABE, מזל טוב ויומולדת שמח!

כל כך נהנתי היום!

אוהבת,

גילי.

 

נ.ב. אנחנו צריכות לנסוע לבקר את P אנד B

 

 

הלך דווקא דיי טוב היום. היום עבר בזריזות, אף אחד לא הטריד במיוחד, עוגת השוקולד נגמרה, השמש לא היתה חמה מדי, הכל היה מצוין. ואז, הגיעה ההפתעה האמיתית- תמר התקשרה! שזה לא מפתיע במיוחד, כי גם ככה היינו מדברות באיזשהו שלב ביום. אבל כן היה משהו מפתיע, בכל זאת, מסתבר שתמר באה לזכרון! היא התפתלה כל הדרך מקריית אונו (ראה ערך "חור") במשך שלושה ימים, עם פחות משתים עשרה שעות שינה, בלי מקלחת, בלי קולה, עם תיק בגודל של האוקיינוס השקט ושני קליפבורדס מוזרים.

 

אבל אז היא לא הפסיקה להתפתל, האוטובוס הממוזג –יש לציין- הוריד אותה ברמת הנדיב (מין חור שכזה) אבל עד מהרה הם הבינו כי יעדם זכרון יעקב ולא איזו שמורת טבע קטנטנה שקוריה על שם איזה סבא שנפטר לפני שנים רבות באלף הקודמת (לא שאני מפקפקת ומזלזלת בבחור הנודע אדמונד בנימין דה רוטשילד).

 

בדרכם לזכרון עברו חוויות בלתי רגילות שלא נספר ונחשוף אותן כאן, בלי קשר לעובדה שאני לא סגורה על מה התרחש שם בכלל...

 

תמר הידרדרה בכל הירידה הארורה לביתי. היא נחשפה לנפלאות הקולה הקרה, וופלי השוקולד המופלאים, וכמובן גם עוגת/פאי השוקולד שחוסלה שתמר הכינה אמש. אך אבוי! לא יכול להיות סוף טוב יותר ליום תמים שכזה; אמא חייבת לגרום לבעיות.

 

ראשית, היא נדחפה לענייני ודיברה עם אלה שהיא בכלל לא אמורה. שנית, היא אסרה עלי ברשעות מדופלמת לצאת לכפר מוזיקה. שלישית, היא קנתה והכינה אוכל ממש ממש לא טעים (בכוונה?). רביעית, היא דפקה את תמר, איחרה, ואחר כך עוד התקשרה להתנצל ברוב טובה.

 

תודה רבה, אמא.

 

חוץ מזה, חשוב לציין, כמו שאבא אומר; שלאמא קשה נורא. נורא, היא לא ישנה בלילות, עובדת כמו חמור, רודפת אחרינו, דואגת לתעסוקת בנה העסוק, מתרוצצת עד בדיוק 1:37, מכינה אוכל מגעיל ועוד כל מיני דברים שכאלה.

 

אז אולי אני עסוקה בלהיות אגואיסטית עכשיו. אבל באמת, אמא, אין פה שום בעיה. אין פה שום סכנה. אני השתדלתי מאד לעזור עד עכשיו (ביטלתי דברים רק בשביל הכביסה הרטובה הזו! ובשביל המדיח המריח הזה! ובשביל שהגלריה לא תראה כמו אוהל אינדיאני ברגעים אלה!) המונים שאני מכירה ורוצה לראות יהיו שם, ואני לא.

 

למה אני לא?

 

כי אבא לא יכול לפקח עלי ממרחק 122 קילומטרים, אלא רק ממרחק עגום של 20,000 ק"מ.

 

הו, מצוין.

 

 -זו הייתה סתם שעת כעס-

 

נכתב על ידי , 31/7/2007 14:37   בקטגוריות אמור לי מי חבריך, אתה-צינור, גילויים מרעישים!, הגיגים בתרי-זוזי, הרהורים, אמא יש רק אחת, וטוב שכך!, אמהות פולניות צריכות לגור בפולין, מטרופולין  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהיות


אני לא חושבת שמה שכתוב פה אמור לעניין אתכם. סליחה, שלום!

 

שנה לקחתי להרהר בהכל, לחשוב אם זה בכלל מתאים לי, ואם אני חלק מזה. מה ההבדלים בעצם? הם הרי לא כל כך גדולים. אפילו קטנים. פעוטים. קטנטנים. זעירים. טוב, על מי אני עובדת? אולי הם באמת לא כזה ביג דיל (רק בשביל סבתא שלי שלא מסכימה לשום דבר שלא החליטה בעצמה). למראה עין הם דווקא נראים עצומים, שני מימדים אחרים.

וזה מה שחשוב כאן.

אני תוהה איך ההחלטות שלי יתקבלו, איך יתמודדו עם זה האנשים הקרובים אלי ביותר. אני יודעת שישאלו שאלות, אני גם יודעת שלא יקבלו תשובות. הרי מה זה עניינם בכלל?

אני בטוחה שזה לא יהיה מה שאני חושבת, זה יהיה אחרת. אבל מי אמר שאחרת זה רע?

כי ובכן, למה הדרך שלנו, מיום היוולדנו, סלולה שנים קודם? למה לא נותנים כמעט לאף אחד להחליט בעצמו מה הוא רוצה? למה זה כזה ברור לכל סבתא במשפחה שלי שנכדיה ילמדו בייל?

טוב, מה זה קשור בכלל?...

 

חשבתי על זה לעומק,  בחנתי את זה מכל הכיוונים. ונראה לי, למרות הבעיות שעולות; ששום דבר לא אמור למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. אז זהו- זה יהיה. כי ככה החלטתי.

השקעתי בזה לא מעט מחשבה, ובסופו של דבר גם הגעתי למסקנה. לא כל כך פשוטה, אבל זה מה יצא.

 

וזהו.

תעזבו אותי ותנו לי להאמין במה שאני רוצה. לא אתם.

 

 

נכתב על ידי , 25/7/2007 19:11   בקטגוריות פסימי, ביקורת, שותי שוקו קבוע בשבת, פרשת שבוע, חלומות והזיות, ושמחת בחגך, וידוי, הרהורים, הגיגים בתרי-זוזי, גילויים מרעישים!, אמור לי מי חבריך  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להגברת הראשונה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הגברת הראשונה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)