מר אדון יקר,

חשבתי שאתמול קבענו להיפגש. פרסתי מפה פרחונית ומגוהצת על השולחן, ערכתי אותו במיטב יכולתי וגם הדלקתי זוג נרות. חשבתי שאתמול קבענו להיפגש. הנחתי מגוון מטעמים על השולחן, סידרתי צלחות וגם יין אדום היה שם. חשבתי, בלי שום ערעור, שקבענו אמש להיפגש. רציתי להביט לך ישר בעיניים. חשבתי שבששת הימים האחרונים התרגשת, חכית, לאותו יום בו גלומה קדושה ונחת. ציפיתי לשבת מולך, להסתכל ולהביט בחשש, שנייה לפני שאנעץ בך את כל שאלותיי. אז אתמול בערב, כאשר הכל היה כבר ערוך ומוכן, ישבתי וחיכיתי. לך, אדון יקר.

האור התפזר בשלווה בכל החדר, הוילון בצבע שמנת הסתיר שלל פרחים ששמחה בקעה מהם לכל עבר. ישבתי מול המטעמים, כשניחוחות חמים התעופפו מהם באנרכיה מוחלטת. הבטתי בסלסילת הקש הזהובה, כששתי חלות מציצות מבעד לבד הדק והלבן. הצצתי באורלוגין התלוי על קיר האבן. השעה שנראתה הייתה בין ערביים, ומועד הגעתך חלף מזמן. לא הכרתי אותך בתור אחד שמאחר, אבל במחשבה שנייה, אי אפשר לומר שהכרתי אותך בכלל.

וידאתי כי מלחיית החרסינה הונחה על השולחן, וחיכיתי מבלי לתת לסבלנותי לפקוע. אני יודעת, מסיפורים רבים ששמעתי עלייך, שיש לך נטייה להפתיע שלא בזמן. כמעין נס אתה מופיע, ובקול דממה דקה מסביר בנועם ובפשטות, את מבוקשייך. אבל הפעם הייתה זו אני שרצתה לבקש, כשהצלחות והסכו"ם המהודרים משמשים עדים למחשבות שגלשו אט אט מראשי. ליבי וכליותיי עמדו להתפוצץ ולהתפרץ, כשדלת הפלדה הגדולה נפתחה לרווחה. זינקתי מהכיסא שכבר הספיק להתחמם, מציצה לעבר הדלת בעוד גבותיי מתרוממות. אך למרבה הבלבול, היו אלה סבתא רותי וסבא מנחם שבאו הישר מחיפה לביקור. כמובן שגם הם הגיעו לארח חברה, לערב מיוחד זה כביכול בשבוע.

חיכינו עוד דקות ארוכות, בחוץ כבר נעשה חשוך. אפילו לאור היום נמאס, והוא מצא עצמו בדרכו לצידו השני של העולם. התיישבנו כולנו, מלבדך, סביב השולחן. מחכים בקוצר רוח להתחיל. הנרות זלגו ואיבדו מגובהם, מביטים בנו מלמטה כגבע אל ההרים. תקתוק השעון הוא שקטע את השתיקה, מאיים עליה ללא בושה. סבא הציע שנתחיל, שלא נחכה. הוא אמר שאנחנו מספיק גם ככה ושאתה בטח מתעכב. אבל בכל זאת, ואולי ליתר ביטחון, גם ספר קידוש הוצאתי. קראנו בו, קראנו לך.

ובכל זאת, לא באת.

בוקר טוב לכל הפלונים שבנינו. נשארו עוד 96 שעות חופש וחירות, שזה אומר שיש עוד פחות מארבעה ימים לשנות תכניות ולפתוח בשביתה כללית באזור זכרון והסביבה. יולי תמיר הנכבדה וכל שאר, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם.

אני מדריכה בשנה הקרובה את כיתות ו'! אני מאד מרוצה מהשיבוצים, ובכלל.  אני מקווה להיות מדריכה טובה, או לפחות להיות מסוגלת להשקיע ולתת הכל מעצמי לא פחות מיובי.

אוטוטו כיתה י' מתחילה, יש לי, לפחות למראית העין, כיתה נפלאה ומגניבה ביותר. אנשים טובים וישנים, וגם כמה אנשים טובים וחדשים שתמיד טוב להכיר בדרך. המורה הכי בלונדינית בשכבה נפלה לידינו.  הרי זו ענת (שהיא בכלל מורה למתעמלים וספורטאים רוב זמנה הפנוי). ענת פתחה את שנה"ל (שנת הלימודים, בורים!) בסדנת בלוני-יומולדת-ארוכים-כאלה-וצבעוניים, למדנו להכין חרבות להגן על עצמנו מפני מורות שמנמנות בעלות קודי לבוש מרתיעים. למדנו להכין כלבי פודל בצבע ורוד זרחני (זה היה הבלון!) ואדום-אורן, הכלבים נראו כאילו רוחמה אברהם עצמה הגתה את הרעיון לייצר אותם ולקחה על עצמה לעצב אותם. טוב נו, קורה לפעמים. לאחר מכן ענת נעתרה לבקשת הקהל התשוש והכינה למגניבים שבנינו כתרים יפים ביותר, רק חבל שהם התפוצצו ברמת הנדיב...

טוב, בשביל מה יש ענת, אם לא בשביל לדרוש כתרים חדשים ומגניבים ביום ראשון?

לו"ז צפוף:

רביעי-  5:02 בקן, זובו לקומונרים החדשים והחתיכים.

חמישי- 10:00 פרידה מפאינה המכוערת והבת גלית (שתייה)

             4:37 וחצי- בפיצה עם יובי.

שישי-  9:29 בתל אביב

            6:01 אבא בא!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מקווה מאד שהשנה הקרובה ובאה תהיה הכי מגניבה בעולם, מקווה לעמוד בדרישות המקצוע (מדעי החבר'ה שליטע!). שההדרכה תיפול על הצד הטוב ביותר שלה (שמאל!). שנהנה ובעיקר- שנחייך הרבה.

אני מאחלת לכולכם, שנה מוצלחת ורוויה בהמון המון פיצות!

בתאבון לכל ילדון מאיתנו קן זכרון!

בתאבון לכל מונית מאיתנו אילנית! אי-לנית אי-לנית...

בתאבון לכל תלתל מאיתנו גרעין חט"ל!

בתאבון לכל קופיף מאיתנו גוש קטיף!

לאחרונה נצפו ביער לביא, ליד צומת גולני (איפה שממוקם המקדונלד'ס הכי גדול הארץ, כמה אירוני), חבורה של בני נוער, בני גילנו וקצת יותר. אך אותם צעירים חסונים וחתיכים היו קצת אחרים. הם באו מתרבות, מרקע, ומחינוך אחר. גם אוכל אחר, כנראה רווי ביותר שמן וסוכר, אבל בינתיים הבנים שומרים ברובם על גזרתם (לא כולל המדריך הענקי עם הזקן) והבנות גם מסתדרות שם לא רע. יבאו את אותם נערים ונערות הישר מארה"ב וקנדה הרחוקות. הם הגיעו עם מחנה הMBI מטעם תנועת הבונים דרור, כולם שם יהודים, וחלק מועט אפילו ידעו בין השאר דברים בנושא.

המחנה בר שלושה הימים היה חוויה כיפית וספצית להפליא. למדתי המון על התרבות שלהם, הפקתי לקחים (כמו למשל, שלא כדאי להירדם ליד בחורים אמריקאים- ולא מאותן הסיבות שלא כדאי להירדם ליד בחורים אחרים, החשש אצל האמריקאים זה מהרגע בו מתעוררים, בניגוד לישראלים/סקנדינבים/אירופאים/אסייתים וכל שאר בני העמים שפגשתי בימיי הארוכים מכבר). קיבלנו ארוחות גורמה, מי היה מאמין שתנועת הנוער העובד (בשיתוף הבונים דרור כמובן, להגות במבטא בבקשה) היו מאכילים את החניכים האהובים שלהם המבורגרים, צ'יפס לא שרוף, נקניקיות, ומוסיפים קורנפלקס ומעדני שוקולד מידי בוקר?

יש כמה דברים שלעולם לא היו קורים בתרבות הישראלית המגניבה שלנו, או שאולי כן? בכל מקרה, מתוך צפייה אינטנסיבית באמריקאים חתיכים במשך שלושה ימים, אני יכולה לספר על כמה מנהגים מיוחדים שנהוגים בחלק שהכרתי מהנוער האמריקאי:

ראשית, הבוקר. נניח שמישהו נרדם על השק"ש החביב שלו. לאמריקאים יש דרך מיוחדת להעיר את החורפ. הם לא יהססו, לא יקראו לו או יביאו לו נעל מסריחה בתור צוללת צהובה. הם, ואני יודעת שללא יוצא מן הכלל, תחילה לא האמנתי אבל זה נבדק לצערי, הם פושטים מכנסיהם, תחתוניהם, כורעים ברך ודוחפים את הביצים/balls שלהם לתוך הפרצוף של הישן. התדהמה היכתה בי ובכל שאר חברי קבוצתי המופלאה, אילנית והמאפיונרים שליטע!

שנית, האמריקאים מאד פתוחים וגלויים עם הגוף שלהם. תחילה זה נשמע כמו דבר טוב ומצוין. אנשים רבים עם ביטחון עצמי ויכולת להסתובב עירומים כביום היולדם ליד בני מינם ללא שום חשש ותחושה רעה כלל. הדבר מתחיל להפריע כשזה נוגע גם אלינו, הם הסתובבו עירומים לידנו, החליפו בגדים באמצע היער (למרות שהמלתחות היו במרחק שגם חתול צולע היה יכול להסתדר איתו בפחות משבע דקות). בגד ים לא היה ציוד הכרחי עבורם, אני אפילו לא בטוחה שהם הביאו איתם אחד. מישהי אפילו סיפרה שהיא וחברותיה נוהגות להתקלח יחד בבית, אני לא בעד לאמץ את המנהג הזה. הייתי משאירה אותו לשנתיים שמחכות לי בצבא.

שלישית, הם מרגישים מאד מאד בנוח בנוגע לגוף של אחרים. זאת אומרת שאין להם בעיה לגעת בחבריהם בכל מקום, לשכב עליהם, להימעך עליהם, לרבוץ עליהם, לנשק אותם, לגרבץ עליהם, לישון איתם, וכאן אקטע את הפירוט. אני חושבת שאפשר להבין כמה האמריקאים דוגלים בשיתוף, הגוף שלהם הוא של כל חברי הקבוצה. בכלל, היתה שם אורגיה מטורפת כל לילה, בעצם, זה היה כל היום. בוקר, צהריים, ערב, לילה, בזמן פעולות, ומתי שרק אפשר.

רביעית ואחרון, הגברצת. חלק ניכר מהאמריקאים השאירו את היד הימנית בתוך הבוקסר שלהם למשך כל השלושה ימים האלה. הם ניחנו בכישור מיוחד: הם יכולים לגרבץ תוך כדי עמידה, ישיבה, שכיבה, בתוך השק שינה, בזמן פעולות, בזמן שהם עומדים ומופיעים על במה מול כל החוגגים ביער, והכי נורא- מול מדריכים ומדריכות.

אני נהנתי מאד; התיש, בחור'קה, ריס, חרי וכל שאר האמריקאים המשיכו לים המלח ומשם לאילת (כיף להם!). היה מגניב, טעים, כיף, "מרתק", יוצא דופן, חתיכי, מגניש, מיוחד, מעניין, מוזר (בצורה הטובה), מלמד (אותנו יותר מאשר אותם), דיברנו עליהם חופשי בעברית לידם בלי שיבינו, היה הכי טוב בעולם!

וכמובן היה ספץ!

ללא ספק, אמריקה זה לא בשבילי.

אני מעדיפה ישראלים פרי ארצנו הקטנטונת, אוכלי במבות, מנגבי חומוס, מזמרי מורלים, וחוגגי חאפלות,

כי איך אפשר להבין אנשים שיוצאים למחנה ללא כל פירור מזון בתיק?!

אילנית והמאפיונרים אתם הכי אחים בעולם!

הלכתי לסיים את הגלידה שבמקרר, היי, אני צריכה להשלים את הגלידה שלא אכלתי כבר שלושה ימים.

בוקר טוב פלמוניז.

22