היא מטפסת במדרגות, החצאית המתנפנפת שלה נעה הלוך ושוב. היא מגיעה לדלת. פותחת את הדלת, סוגרת אותה, מסתובבת, מורידה את הקרש, פותחת כפתור ועוד כפתור אחד. הכל נופל על הרצפה האפורה, גם את התיק היא שומטת ורק אז היא מתיישבת. אנחת הקלה שוברת את הרצף. התיק נשכב כנעלב על הרצפה. קודם לכן הנדסה בצורה מתוחכמת דרך להכניס לתיק האומלל סיגריות, מפתחות, איפור, פלאפון, מראה, תפוח ירוק, תחתונים ומה לא. לאחרונה הסיקה שלא כדאי לסמוך על אחרים. גם לא על מי שממש קרוב. כבר חודשיים שהיא ושתי הילדות לבד, אז הוא עזב, ילד אחת פחות לטפל בו, נהגה לומר לעצמה. הרבה לפני החתונה הקשר ההדוק שלהם היה מעורר קינאה. הם פשוט לא יכלו להיפרד. אפילו באותו הערב של מסיבת הרווקים לפני החתונה, התקשר אליה 18 פעמים לוודא שהכל איתה טוב. כל חייה קשרה בו, וכשביתם הראשונה נולדה, זנחה את קריירת עריכת הדין שחתרה אליה שנים רבות כדי לטפל בנאמנות בביתם הראשונה. אבל דברים השתנו, עכשיו כשהוא כבר לא איתן. היא הספיקה לשכוח איך זה מרגיש להוריד אחרי גבר את קרש האסלה.  

היא מסיימת, אין נייר, דווקא את הטישו המחורבן היא הוציאה מהתיק אתמול. בלית ברירה היא מרימה את החצאית, מורידה את המים, שוטפת את ידיה ללא סבון, פותחת את הדלת, יוצאת. יורדת במדרגות, פסיעותיה עדיין לא רגועות. היא חוזרת למשרד, מתיישבת, מתחילה להקליד. לרגע נעצרת, מביטה בחלון. בחוץ שמיים נהדרים ומטוס לבן חוצה את הכחול. היא חוזרת למטלותיה, מתייקת, מקלידה, מנסה לא לחשוב. ליבה פועם במהירות, היא נזכרת, לעזאזל, שכחה את התיק בשירותים. היא יוצאת מהמשרד, עולה במדרגות, הפעם הטיפוס חפוז הרבה יותר, היא פותחת את הדלת, עיניה רצות סביב האסלה הישנה. על הרצפה נייר טואלט מעוך וקונדום שפעם היה בשימוש. אין זכר לתיק. היא מנסה עוד מבט אחרון, אין כלום. בטח הוא נגנב, היה בו איפור טוב וכמה מזומנים. או יותר גרוע- נמכר במלואו לאיזה אישה עלובת חיים. היא יורדת, רוקעת בכל מדרגה שבדרך. היא אהבה את התיק הזה, היו ארוזות בו מלא חוויות טובות מהעבר שלהם. כשפתחה את דלת המשרד, הדלת חרקה וכמעט נשברה, היא התיישבה, בהתה בהר הניירת שלפניה, וסיננה מבט קר בשמש הזהובה שבחוץ. יש לה עוד הרבה לעבוד, לתייק, לסדר, להסיע את הילדות, לנקות, לטפל, להכין אוכל, להתקלח, מחר גם יום ארוך. לפתע היא רואה פתק מקופל לפניה. מי נגע לה בניירות? היא מתעצבנת, בטח בילגן כאן עוד. לא חסרה לה עבודה לעשות. יש עליו מספר. היא רוכנת, פוקחת לרווחה את עיניה, ומביטה מקרוב. "נמצא התיק, שומר לך עליו, אין מה לדאוג". כתוב בעיפרון. היא מחייכת. שפתיה מתעקלות, עיניה נוצצות, גל חום מתפרץ בכל גופה. אחרי הכל, תקופה ארוכה שפתיה עצובות. אחר כך היא מועכת את הפתק לתוך סל האשפה, ובחיוך גדול, ממשיכה לעבוד.

שגרה רצופה במעשי הרגל, ממרמרת את הלב שלי, כנראה.

עם העט השחור שלך אתה שורט. שורט חזק בכל הכח, עד שכולי מלאה דיו שחור ושריטות ואני כבר לא נראית כמותי. מתוך השריטות מבצבצים חלקים אדומים נוטפים. כבר התייאשתי מהניסיון לסתום אותם. אני שוכבת בתוך השלולית, כשכל השמיים הכחולים מולי. אני מביטה. משב רוח קל, ואיתו כמה ציפורים. הן עפות לעברי וממשיכות בתנועה קלה מזרחה.

אני מנסה לקום, אבל הלב שלי נשאר דבוק לרצפה. השיער שלי שחור כעורב מהדיו, ואתה ממשיך לקשקש, לחרוט או מה שאתה לא עושה בהיסח דעת, כאילו כל זה נעשה בכלל על האדמה שמתחתיי. אני כבר לא שם.

הציפורים עפות מעל ואני מגייסת כל כח אפשרי, מרימה את יד שמאל, ששלמותה פגה מזמן. הציפורים לא רואות. טוב, די גבוה שם למעלה איפה שהן נמצאות ואולי העננים מסתירים. אתה עולה עם העט לכיוון הפרצוף, ובתנועות חדות וזריזות עוטף את פניי צבע שחור. הדיו נכנס לי לעיניים וכבר אינני רואה צבעים. השלולית מצבע התפוח עברה לצבע השאול. מתוך החושך רק עינייך נותרו מביטות לאופק הכהה. אתה לא מביט לשנייה בציור שאתה בעצמך מצייר.

וחושך, ואני כבר לא מזהה מה גופי ומה לא והשלולית מתחילה לחלחל באדמה. כבר אי אפשר לראות את הציפורים שבשמיים, אם הן לא עפו בכלל. ואז הייאוש קורא לי ועם חיוך נבזי אומר, ''היי, מתישהו יגמר לו הדיו."

- סבא שלי תמיד אומר שאסור לקחת את החיים יותר מדי ברצינות .

בוקר טוב לכל הפלונים שבנינו. נשארו עוד 96 שעות חופש וחירות, שזה אומר שיש עוד פחות מארבעה ימים לשנות תכניות ולפתוח בשביתה כללית באזור זכרון והסביבה. יולי תמיר הנכבדה וכל שאר, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם.

אני מדריכה בשנה הקרובה את כיתות ו'! אני מאד מרוצה מהשיבוצים, ובכלל.  אני מקווה להיות מדריכה טובה, או לפחות להיות מסוגלת להשקיע ולתת הכל מעצמי לא פחות מיובי.

אוטוטו כיתה י' מתחילה, יש לי, לפחות למראית העין, כיתה נפלאה ומגניבה ביותר. אנשים טובים וישנים, וגם כמה אנשים טובים וחדשים שתמיד טוב להכיר בדרך. המורה הכי בלונדינית בשכבה נפלה לידינו.  הרי זו ענת (שהיא בכלל מורה למתעמלים וספורטאים רוב זמנה הפנוי). ענת פתחה את שנה"ל (שנת הלימודים, בורים!) בסדנת בלוני-יומולדת-ארוכים-כאלה-וצבעוניים, למדנו להכין חרבות להגן על עצמנו מפני מורות שמנמנות בעלות קודי לבוש מרתיעים. למדנו להכין כלבי פודל בצבע ורוד זרחני (זה היה הבלון!) ואדום-אורן, הכלבים נראו כאילו רוחמה אברהם עצמה הגתה את הרעיון לייצר אותם ולקחה על עצמה לעצב אותם. טוב נו, קורה לפעמים. לאחר מכן ענת נעתרה לבקשת הקהל התשוש והכינה למגניבים שבנינו כתרים יפים ביותר, רק חבל שהם התפוצצו ברמת הנדיב...

טוב, בשביל מה יש ענת, אם לא בשביל לדרוש כתרים חדשים ומגניבים ביום ראשון?

לו"ז צפוף:

רביעי-  5:02 בקן, זובו לקומונרים החדשים והחתיכים.

חמישי- 10:00 פרידה מפאינה המכוערת והבת גלית (שתייה)

             4:37 וחצי- בפיצה עם יובי.

שישי-  9:29 בתל אביב

            6:01 אבא בא!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מקווה מאד שהשנה הקרובה ובאה תהיה הכי מגניבה בעולם, מקווה לעמוד בדרישות המקצוע (מדעי החבר'ה שליטע!). שההדרכה תיפול על הצד הטוב ביותר שלה (שמאל!). שנהנה ובעיקר- שנחייך הרבה.

אני מאחלת לכולכם, שנה מוצלחת ורוויה בהמון המון פיצות!

בתאבון לכל ילדון מאיתנו קן זכרון!

בתאבון לכל מונית מאיתנו אילנית! אי-לנית אי-לנית...

בתאבון לכל תלתל מאיתנו גרעין חט"ל!

בתאבון לכל קופיף מאיתנו גוש קטיף!