תְּשׁוּבָה

תחת כיפת השמיים

יושב לו כך סתם

מעלה תהיות לאור

למרות שמזמן כבר חושך

תחת גג הבית

שוכב הוא במיטה

חולם חלומות בקול

למרות שרק דממה באופק

תחת זרם המים

שרוע בחום גדול

נכווה בכל הגוף

ממשיך הוא לחשוב לעומק

מעל חומרי החיים

יושב  שם ללא חיפזון

מהנהן ומגחך ברוך

משוב אחד לנו

ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.

ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

ספוג, שהוא סופג את הכל.

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת.

ישב מולי ברכבת בחור אחד עם תיק אחד על הברכיים, לא גדול היה התיק אבל נראה כבד במיוחד.  הוא בהה בחלון בשעמום רב, פיהק והביט ויישר את הגב. הבחור עצם את עיניו והאמנתי מיד וללא צל של ספק שבמקום רגע של נחת, הוא סבל בהחלט. ובגלל זה ככל הנראה, מצחו התכווץ וכמעט נחצה. הוא היה מאותם טיפוסים, שנראים - גם אם היו במלוא שלוותם - עדיין קפוצים ולא רגועים. מאלה שמשדרים חוסר סבלנות וחוסר עניין, בקרינה מטורפת לכל עבר סביבם. אבל הכי הטריד אותי מכל היה כששמתי לב במהלך הנסיעה, שעל פרצופו נתלה וו הפוך. כאילו מישהו התבלבל שם בטעות בחדר הלידה, כשהאיש האחד הזה שם נברא עם פה הפוך. מיד אסביר את הברוך. אך ראשית, עליי להזהיר, שזה קצת ארוך.

היה לי עצוב נורא, לראות שבמקום חיוך, או אפילו סתם הבעה אחרת, האיש בחר להחמיץ את פניו. הרי זה אפילו אבסורד. האיש האחד שישב ממש מולי, בחר להתאמץ ולהכביד ולהעיק על עצמו. שהרי לכווץ כך את מצחו לכמה חלקים ולהפוך את הפה וגם בו בזמן לשדר עצבנות, זה בכלל לא פשוט ודורש מיומנות. ולעומת זאת, בקלילות אפשר לבחור להרפות את שרירי הפנים העייפים ופשוט לחייך, בלי לנסות לשדר כלום, שם בנחת וללא שעמום. יתכן והדבר נורא עוד יותר, ומעצם טבעו נברא ונוצר האיש היחיד עם הבעה כזו רצינית, עצובה וכעוסה כל הזמן. ויכול להיות נורא ואיום אפילו יותר מכל אלה, כשבעצם יתברר שהוא רוצה לחיות כך. אתם יודעים, מבחירה.

הנסיעה המשיכה וכעבור רגעים מספר הגענו לתחנה, הוא קם בכבדות ואת הפרוזדור הצר חצה. התיישבה מולי אישה מבוגרת, רועדת כולה ועוד רגע נשברת. היא היתה מצוידת במשקפי קריאה אדומים ונהדרים בצורת זוג פירות הדרים, עם חיוך גדול וסומק ורוד על הפנים. הוצאתי פנקס ועט מהכיס, והתחלתי לתעד את שהתרחש ממש מולי. בחירה ואחראיות על עצמך מבפנים, זה עניין לא פשוט אבל בעצם די רגיל. ותמיד חשוב בכל סיטואציה לזכור, שהבחירה בידי גם אם נדמה שלא. בידינו אנו שוכחים לאחוז מה שאיננו רואים, מריחים וחשים, ושבעצם על הבחירות האלו, אנחנו הכי שולטים. אם נבחר בכך.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה

. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר.

ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

עם העט השחור שלך אתה שורט. שורט חזק בכל הכח, עד שכולי מלאה דיו שחור ושריטות ואני כבר לא נראית כמותי. מתוך השריטות מבצבצים חלקים אדומים נוטפים. כבר התייאשתי מהניסיון לסתום אותם. אני שוכבת בתוך השלולית, כשכל השמיים הכחולים מולי. אני מביטה. משב רוח קל, ואיתו כמה ציפורים. הן עפות לעברי וממשיכות בתנועה קלה מזרחה.

אני מנסה לקום, אבל הלב שלי נשאר דבוק לרצפה. השיער שלי שחור כעורב מהדיו, ואתה ממשיך לקשקש, לחרוט או מה שאתה לא עושה בהיסח דעת, כאילו כל זה נעשה בכלל על האדמה שמתחתיי. אני כבר לא שם.

הציפורים עפות מעל ואני מגייסת כל כח אפשרי, מרימה את יד שמאל, ששלמותה פגה מזמן. הציפורים לא רואות. טוב, די גבוה שם למעלה איפה שהן נמצאות ואולי העננים מסתירים. אתה עולה עם העט לכיוון הפרצוף, ובתנועות חדות וזריזות עוטף את פניי צבע שחור. הדיו נכנס לי לעיניים וכבר אינני רואה צבעים. השלולית מצבע התפוח עברה לצבע השאול. מתוך החושך רק עינייך נותרו מביטות לאופק הכהה. אתה לא מביט לשנייה בציור שאתה בעצמך מצייר.

וחושך, ואני כבר לא מזהה מה גופי ומה לא והשלולית מתחילה לחלחל באדמה. כבר אי אפשר לראות את הציפורים שבשמיים, אם הן לא עפו בכלל. ואז הייאוש קורא לי ועם חיוך נבזי אומר, ''היי, מתישהו יגמר לו הדיו."

- סבא שלי תמיד אומר שאסור לקחת את החיים יותר מדי ברצינות .