בוקר טוב לכל הפלונים שבנינו. נשארו עוד 96 שעות חופש וחירות, שזה אומר שיש עוד פחות מארבעה ימים לשנות תכניות ולפתוח בשביתה כללית באזור זכרון והסביבה. יולי תמיר הנכבדה וכל שאר, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם.

אני מדריכה בשנה הקרובה את כיתות ו'! אני מאד מרוצה מהשיבוצים, ובכלל.  אני מקווה להיות מדריכה טובה, או לפחות להיות מסוגלת להשקיע ולתת הכל מעצמי לא פחות מיובי.

אוטוטו כיתה י' מתחילה, יש לי, לפחות למראית העין, כיתה נפלאה ומגניבה ביותר. אנשים טובים וישנים, וגם כמה אנשים טובים וחדשים שתמיד טוב להכיר בדרך. המורה הכי בלונדינית בשכבה נפלה לידינו.  הרי זו ענת (שהיא בכלל מורה למתעמלים וספורטאים רוב זמנה הפנוי). ענת פתחה את שנה"ל (שנת הלימודים, בורים!) בסדנת בלוני-יומולדת-ארוכים-כאלה-וצבעוניים, למדנו להכין חרבות להגן על עצמנו מפני מורות שמנמנות בעלות קודי לבוש מרתיעים. למדנו להכין כלבי פודל בצבע ורוד זרחני (זה היה הבלון!) ואדום-אורן, הכלבים נראו כאילו רוחמה אברהם עצמה הגתה את הרעיון לייצר אותם ולקחה על עצמה לעצב אותם. טוב נו, קורה לפעמים. לאחר מכן ענת נעתרה לבקשת הקהל התשוש והכינה למגניבים שבנינו כתרים יפים ביותר, רק חבל שהם התפוצצו ברמת הנדיב...

טוב, בשביל מה יש ענת, אם לא בשביל לדרוש כתרים חדשים ומגניבים ביום ראשון?

לו"ז צפוף:

רביעי-  5:02 בקן, זובו לקומונרים החדשים והחתיכים.

חמישי- 10:00 פרידה מפאינה המכוערת והבת גלית (שתייה)

             4:37 וחצי- בפיצה עם יובי.

שישי-  9:29 בתל אביב

            6:01 אבא בא!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מקווה מאד שהשנה הקרובה ובאה תהיה הכי מגניבה בעולם, מקווה לעמוד בדרישות המקצוע (מדעי החבר'ה שליטע!). שההדרכה תיפול על הצד הטוב ביותר שלה (שמאל!). שנהנה ובעיקר- שנחייך הרבה.

אני מאחלת לכולכם, שנה מוצלחת ורוויה בהמון המון פיצות!

בתאבון לכל ילדון מאיתנו קן זכרון!

בתאבון לכל מונית מאיתנו אילנית! אי-לנית אי-לנית...

בתאבון לכל תלתל מאיתנו גרעין חט"ל!

בתאבון לכל קופיף מאיתנו גוש קטיף!

אני לא חושבת שמה שכתוב פה אמור לעניין אתכם. סליחה, שלום!

שנה לקחתי להרהר בהכל, לחשוב אם זה בכלל מתאים לי, ואם אני חלק מזה. מה ההבדלים בעצם? הם הרי לא כל כך גדולים. אפילו קטנים. פעוטים. קטנטנים. זעירים. טוב, על מי אני עובדת? אולי הם באמת לא כזה ביג דיל (רק בשביל סבתא שלי שלא מסכימה לשום דבר שלא החליטה בעצמה). למראה עין הם דווקא נראים עצומים, שני מימדים אחרים.

וזה מה שחשוב כאן.

אני תוהה איך ההחלטות שלי יתקבלו, איך יתמודדו עם זה האנשים הקרובים אלי ביותר. אני יודעת שישאלו שאלות, אני גם יודעת שלא יקבלו תשובות. הרי מה זה עניינם בכלל?

אני בטוחה שזה לא יהיה מה שאני חושבת, זה יהיה אחרת. אבל מי אמר שאחרת זה רע?

כי ובכן, למה הדרך שלנו, מיום היוולדנו, סלולה שנים קודם? למה לא נותנים כמעט לאף אחד להחליט בעצמו מה הוא רוצה? למה זה כזה ברור לכל סבתא במשפחה שלי שנכדיה ילמדו בייל?

טוב, מה זה קשור בכלל?...

חשבתי על זה לעומק,  בחנתי את זה מכל הכיוונים. ונראה לי, למרות הבעיות שעולות; ששום דבר לא אמור למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. אז זהו- זה יהיה. כי ככה החלטתי.

השקעתי בזה לא מעט מחשבה, ובסופו של דבר גם הגעתי למסקנה. לא כל כך פשוטה, אבל זה מה יצא.

וזהו.

תעזבו אותי ותנו לי להאמין במה שאני רוצה. לא אתם.

11:47

   עוד חמש שעות הורי יעמיסו אותי ואת כל חפצי, אחי ואחיותיי על המונית של אמא (הידועה בתור המכונית הסגולה והחצילית. מלשון 'חציל'). אנחנו ניסע לאילת. בשביל הרבה מאד אנשים נסיעה לאילת הינו משהו קבוע וטיפוסי שמתרחש כל שנה או שנתיים. לא במשפחתנו, מעולם לא הייתי באילת. ואם המצב היה תלוי לגמרי באמי, יתכן ולא הייתי מבקרת באילת עד בגרותי (שזה, על-פי אמי היקרה, יקרה רק בעוד כשמונים שנים לפחות). אך אבי מיהר לטפל במצב העגום ובזכות איזה כנס קטן שיש לו בעבודה, אנחנו נוסעים להתכנס לנו אי שם בדרום.

   כמו כל משפחה טיפוסית אנחנו מתכננים לפשוט על הרפת של קיבוץ יטבתה ולשתות שוקו כאילו בחיים לא טעמנו את אותו השוקו בדיוק בסופר של אבי.

התמונה להמחשה בלבד.

   קבלתי רשימה מאבא, תיק כחול-גדול והוראה ברורה: אני צריכה לאסוף את כל דבריי ולשימם בתיק הגדול שנדמה לי שאני יכולה להיכנס לתוכו. שמתי הכל בתיק, שנשאר ריק למחצית, והוספתי עוד דברים מעטים שראיתי לנכון לטייל עימם באילת. שוקולד, שוקולד, ורציתי גם שוקולד לבן מהסוג הטעים אבל לצערנו הוא אזל. באסה.

   אתמול צוידתי בשני ספרים לדרך, מפאת השעמום הרב שקיים בדרך כלל בנסיעות ארוכות במכונית עם עוד ארבעה משועממים ונהג/אבא. על שניהם עליי להודות מקרב לב לקרן, שכרגיל, הצילה את המצב. למצב חירום נלקח עמנו גם האיי-פוד/ אמפי4/ אמפי3 (סמנו את המועדף עליכם) והגיימבוי הסגול של פיצה השמנמנה.

11:49

   חמש שעות להעביר לבד ובחושך. טוב, לא ממש לבד. תמר מבדרת אותי כראוי. אבל שעות ההכרה שלה אוזלות ובקרוב היא תנטוש למיטה. לבד למיטה, פדופילים. תמר השאירה לי רשימה כתובה בעט אדמדם של סרטים שאיזו חברה מומחית (אל תשאלו אותי למה) השאירה לנו. ההמלצה הראשונה היתה לראות את 'לרדת בגדול'. הסרט לא מבדר בעליל. אבל למען האמת גם לא מדכא. הוא דווקא עשה לנו ממש תאבון אז שלחתי את אחותי הקטנה להכין פופקורן המכיל כמויות אדירות של חמאה. אחר כך גם ירדנו על בקבוק של קוקה-קולה כדי לאזן את מצבנו.

הכל השתפר, והסרט השני ברשימה כבר נשמע לי גרוע יותר והחלטתי לוותר. התחברתי למסנג'ר בכדי להיזכר אחר כך גם שמחר אתם למדים (חהחהחה) ואין עם מי לדבר...

   במלון שאליו הננו נוסעים מחר, כך לי התברר, יש נטייה לקטלג אנשים על פי גילם. למשל, אם אתה כותב בהרשמה שנחום הוא פעוט בן 32, עניין הגיל אינו רלוונטי בשבילם. בשבילם נחום תמיד יישאר פעוט. החלוקה שם הולכת כך:

פערו עיניכם

v     תינוקות (כל מי שלא התבגר, אינפנטילים וחבריהם הקטנים)

v     פעוטות (אלה שלא התבגרו וגם יודעים ללכת)

v     ילדים (בעלי דמיון פורה עד כדי כך שנראה לפעמים מציאותי למדי)

v     נוער (אנשים נורמאלים וידידותיים)

v     18+ מבוגרים (הפירוט להלן: גדולים בנפשם, בגירים למיניהם, קשישים, ישישים, באים בימים, זקנים, בני שנתיים בוגרים לגילם והרשימה עוד ארוכה..)

12:01

   נחשו איפה אבא שלי כלל אותי? תחשבו שוב. ושוב. ושוב. ושוב. כן, אבא שלי הגדיר אותי וכלל אותי בקטלוגית 'מבוגרים' (כי אני זקנה?). בעיני שכנתי-הלא-יודעת-דבר העניין מוזר ותמוה ביותר.

   לדעתי הוא דווקא מעלה חיוך.

שיהיה לכל הפעוטות והמבוגרים שבנינו לילה טוב (ממה שנשאר ממנו).

אחזור ביום חמישי.

השתדלו לא להתגעגע יותר מדי. סתם, באים בימים.