|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בס"ד
בוקר טוב לכל הפלונים שבנינו. נשארו עוד 96 שעות חופש וחירות, שזה אומר שיש עוד פחות מארבעה ימים לשנות תכניות ולפתוח בשביתה כללית באזור זכרון והסביבה. יולי תמיר הנכבדה וכל שאר, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם.
אני מדריכה בשנה הקרובה את כיתות ו'! אני מאד מרוצה מהשיבוצים, ובכלל. אני מקווה להיות מדריכה טובה, או לפחות להיות מסוגלת להשקיע ולתת הכל מעצמי לא פחות מיובי.
אוטוטו כיתה י' מתחילה, יש לי, לפחות למראית העין, כיתה נפלאה ומגניבה ביותר. אנשים טובים וישנים, וגם כמה אנשים טובים וחדשים שתמיד טוב להכיר בדרך. המורה הכי בלונדינית בשכבה נפלה לידינו. הרי זו ענת (שהיא בכלל מורה למתעמלים וספורטאים רוב זמנה הפנוי). ענת פתחה את שנה"ל (שנת הלימודים, בורים!) בסדנת בלוני-יומולדת-ארוכים-כאלה-וצבעוניים, למדנו להכין חרבות להגן על עצמנו מפני מורות שמנמנות בעלות קודי לבוש מרתיעים. למדנו להכין כלבי פודל בצבע ורוד זרחני (זה היה הבלון!) ואדום-אורן, הכלבים נראו כאילו רוחמה אברהם עצמה הגתה את הרעיון לייצר אותם ולקחה על עצמה לעצב אותם. טוב נו, קורה לפעמים. לאחר מכן ענת נעתרה לבקשת הקהל התשוש והכינה למגניבים שבנינו כתרים יפים ביותר, רק חבל שהם התפוצצו ברמת הנדיב...
טוב, בשביל מה יש ענת, אם לא בשביל לדרוש כתרים חדשים ומגניבים ביום ראשון?
לו"ז צפוף:
רביעי- 5:02 בקן, זובו לקומונרים החדשים והחתיכים.
חמישי- 10:00 פרידה מפאינה המכוערת והבת גלית (שתייה)
4:37 וחצי- בפיצה עם יובי.
שישי- 9:29 בתל אביב
6:01 אבא בא!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מקווה מאד שהשנה הקרובה ובאה תהיה הכי מגניבה בעולם, מקווה לעמוד בדרישות המקצוע (מדעי החבר'ה שליטע!). שההדרכה תיפול על הצד הטוב ביותר שלה (שמאל!). שנהנה ובעיקר- שנחייך הרבה.
אני מאחלת לכולכם, שנה מוצלחת ורוויה בהמון המון פיצות!
בתאבון לכל ילדון מאיתנו קן זכרון!
בתאבון לכל מונית מאיתנו אילנית! אי-לנית אי-לנית...
בתאבון לכל תלתל מאיתנו גרעין חט"ל!
בתאבון לכל קופיף מאיתנו גוש קטיף!
|
נכתב על ידי
,
29/8/2007 09:37
בקטגוריות אבא תקרא לי סיפור, אמריקה שלא הכרתם., בטטות לשילטון, גילויים מרעישים!, הומר סימפסון לא זקוק למשקפיים, החברים של נטשה, ושמחת בחגך, זבל בפיתה, חרציות מרוממות, מטרופולין, פיגור להמונים., פרשת שבוע, שעשוע
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
המבורגר וצ'יפס
לאחרונה נצפו ביער לביא, ליד צומת גולני (איפה שממוקם המקדונלד'ס הכי גדול הארץ, כמה אירוני), חבורה של בני נוער, בני גילנו וקצת יותר. אך אותם צעירים חסונים וחתיכים היו קצת אחרים. הם באו מתרבות, מרקע, ומחינוך אחר. גם אוכל אחר, כנראה רווי ביותר שמן וסוכר, אבל בינתיים הבנים שומרים ברובם על גזרתם (לא כולל המדריך הענקי עם הזקן) והבנות גם מסתדרות שם לא רע. יבאו את אותם נערים ונערות הישר מארה"ב וקנדה הרחוקות. הם הגיעו עם מחנה הMBI מטעם תנועת הבונים דרור, כולם שם יהודים, וחלק מועט אפילו ידעו בין השאר דברים בנושא.
המחנה בר שלושה הימים היה חוויה כיפית וספצית להפליא. למדתי המון על התרבות שלהם, הפקתי לקחים (כמו למשל, שלא כדאי להירדם ליד בחורים אמריקאים- ולא מאותן הסיבות שלא כדאי להירדם ליד בחורים אחרים, החשש אצל האמריקאים זה מהרגע בו מתעוררים, בניגוד לישראלים/סקנדינבים/אירופאים/אסייתים וכל שאר בני העמים שפגשתי בימיי הארוכים מכבר). קיבלנו ארוחות גורמה, מי היה מאמין שתנועת הנוער העובד (בשיתוף הבונים דרור כמובן, להגות במבטא בבקשה) היו מאכילים את החניכים האהובים שלהם המבורגרים, צ'יפס לא שרוף, נקניקיות, ומוסיפים קורנפלקס ומעדני שוקולד מידי בוקר?
יש כמה דברים שלעולם לא היו קורים בתרבות הישראלית המגניבה שלנו, או שאולי כן? בכל מקרה, מתוך צפייה אינטנסיבית באמריקאים חתיכים במשך שלושה ימים, אני יכולה לספר על כמה מנהגים מיוחדים שנהוגים בחלק שהכרתי מהנוער האמריקאי:
ראשית, הבוקר. נניח שמישהו נרדם על השק"ש החביב שלו. לאמריקאים יש דרך מיוחדת להעיר את החורפ. הם לא יהססו, לא יקראו לו או יביאו לו נעל מסריחה בתור צוללת צהובה. הם, ואני יודעת שללא יוצא מן הכלל, תחילה לא האמנתי אבל זה נבדק לצערי, הם פושטים מכנסיהם, תחתוניהם, כורעים ברך ודוחפים את הביצים/balls שלהם לתוך הפרצוף של הישן. התדהמה היכתה בי ובכל שאר חברי קבוצתי המופלאה, אילנית והמאפיונרים שליטע!
שנית, האמריקאים מאד פתוחים וגלויים עם הגוף שלהם. תחילה זה נשמע כמו דבר טוב ומצוין. אנשים רבים עם ביטחון עצמי ויכולת להסתובב עירומים כביום היולדם ליד בני מינם ללא שום חשש ותחושה רעה כלל. הדבר מתחיל להפריע כשזה נוגע גם אלינו, הם הסתובבו עירומים לידנו, החליפו בגדים באמצע היער (למרות שהמלתחות היו במרחק שגם חתול צולע היה יכול להסתדר איתו בפחות משבע דקות). בגד ים לא היה ציוד הכרחי עבורם, אני אפילו לא בטוחה שהם הביאו איתם אחד. מישהי אפילו סיפרה שהיא וחברותיה נוהגות להתקלח יחד בבית, אני לא בעד לאמץ את המנהג הזה. הייתי משאירה אותו לשנתיים שמחכות לי בצבא.
שלישית, הם מרגישים מאד מאד בנוח בנוגע לגוף של אחרים. זאת אומרת שאין להם בעיה לגעת בחבריהם בכל מקום, לשכב עליהם, להימעך עליהם, לרבוץ עליהם, לנשק אותם, לגרבץ עליהם, לישון איתם, וכאן אקטע את הפירוט. אני חושבת שאפשר להבין כמה האמריקאים דוגלים בשיתוף, הגוף שלהם הוא של כל חברי הקבוצה. בכלל, היתה שם אורגיה מטורפת כל לילה, בעצם, זה היה כל היום. בוקר, צהריים, ערב, לילה, בזמן פעולות, ומתי שרק אפשר.
רביעית ואחרון, הגברצת. חלק ניכר מהאמריקאים השאירו את היד הימנית בתוך הבוקסר שלהם למשך כל השלושה ימים האלה. הם ניחנו בכישור מיוחד: הם יכולים לגרבץ תוך כדי עמידה, ישיבה, שכיבה, בתוך השק שינה, בזמן פעולות, בזמן שהם עומדים ומופיעים על במה מול כל החוגגים ביער, והכי נורא- מול מדריכים ומדריכות.
אני נהנתי מאד; התיש, בחור'קה, ריס, חרי וכל שאר האמריקאים המשיכו לים המלח ומשם לאילת (כיף להם!). היה מגניב, טעים, כיף, "מרתק", יוצא דופן, חתיכי, מגניש, מיוחד, מעניין, מוזר (בצורה הטובה), מלמד (אותנו יותר מאשר אותם), דיברנו עליהם חופשי בעברית לידם בלי שיבינו, היה הכי טוב בעולם!
וכמובן היה ספץ!
ללא ספק, אמריקה זה לא בשבילי.
אני מעדיפה ישראלים פרי ארצנו הקטנטונת, אוכלי במבות, מנגבי חומוס, מזמרי מורלים, וחוגגי חאפלות,
כי איך אפשר להבין אנשים שיוצאים למחנה ללא כל פירור מזון בתיק?!
אילנית והמאפיונרים אתם הכי אחים בעולם!
הלכתי לסיים את הגלידה שבמקרר, היי, אני צריכה להשלים את הגלידה שלא אכלתי כבר שלושה ימים.
בוקר טוב פלמוניז.
22
|
נכתב על ידי
,
8/8/2007 10:16
בקטגוריות אבא תקרא לי סיפור, בטטות לשילטון, גילויים מרעישים!, הרהורים, ושמחת בחגך, חייכו שמנים, אמריקה שלא הכרתם., המבורגר, צ'יפס ורוקנרול, שמנדוזות תוצרת חוץ
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
וכרגיל, GiLi saves the day.
יצאנו הערב, ללא שום אבא בסביבה, לים. הגענו וגילינו שבין החנייה לים עצמו עומד זקן שמן ושעיר ששלח אותנו לברר האם אנחנו תושבי זכרון ועד כמה מנויים אנחנו לים. (ממתי אנשים מנויים לים? דגים משתינים שם חופשי, אז לחסרי תקציב שבנינו אסור?!)...פרסנו את מגבותינו הכחלחלות על הכיסאות הירוקים, והתיישבנו ארצה.
אמא הוציאה משום מקום עוגיות מהסוג הטעים ומיהרנו לחסל אותן לפני שישלחו אותנו לבנות ארמונות בחול. בינתיים תמר נעלמה לה והלכה לראות את הסרט הכי טוב בארץ ומעבר לה (הרי הוא הסימפסונס, חסרי השכלה שכמותכם). איתי ופיצה הממזרים הקטנים תיכננו מזימה שלמה. הם רצו להיכנס למים בלי להירטב, אל תשאלו למה.
אז הם מצאו פתרון יצירתי, המתאים למשפחת וייס, הם לקחו מזרון ים כהה וניסו לנפח אותו. זה לא כל כך הצליח להם *חלשלושים* אז הם הביאו משאבה מוזרה כזו שבכלל תוכננה לנפח, לא כדאי לברר איך, את המזרון המוזר. זה איכשהו פעל ועבד ותוך 8 דקות או קצת פחות עמד על חול הים מזרון ים עם פסים.
הם התיישבו עליו וחתרו למים, לאחר מכן קלטו שזה לא עובד ובלית ברירה הרטיבו את גפיהם הארורים. כרגיל, צריכה להיות בעיה או פאשלה כלשהי, הרי זו משפחת וייס הידועה בפשעיה הגדולים. אמא, כמו כל פולנייה מחונכת, התחילה להכין רשימה של דברים שעלולים לקרות לילדיה האהובים בים הגדול. היא כללה שם אפילו פסנתר כנף שחור שיכול ליפול מהשמיים. אנחנו רואים יותר מדי קרטונז, הא? נזכרנו שאבא חורפ לו ברגעים ההם ונהנה מכל השקט. אף צוציק גמדי לא מציק לו. שיט. פתאום שמנו לב שאיתי ופיצה השובבים לא בסביבה. חיפשנו שמאלה, חיפשנו ימינה, בדקנו שהמציל חי (הוא ישן), ואז פתאום אמא זיהתה את שני הממזרים. הם, ברוב טיפשותם (או תמימותם, מה שתרצו) החליטו ללכת אל הים הגדול. הם נסחפו לתוך הים. הזרם כנראה היה חזק והמראה היה מגוחך.
שני ילדים, יושבים להם בצוותא על מזרון בצבע הים. שטים בנחת כאילו יושבות לידם שש פיצות חמות. מחייכים להם בסבבה. אמא נופפה להם מהחוף, ניסתה לקרוא להם לשוב למוטב. אך הם, פה הם באמת היו קצת פסיכים, נופפו חזרה, חייכו חיוך ענקי וחזרו לעניינם. שכלל בדיקת נוכחות של כמה מדוזות כנראה, וצפייה בשקיעה. באותו הזמן השמש נעלמה והחשיך, תוך מספר דקות חצי מהחוף התרוקן ונשארו רק כמה ערסים, כמה דודות שמנות, חבורת רוסיות, וכמובן אמא (בתפקיד הפולנייה) ואני.
אמא צעקה לעברי (טוב, האמת שזו היתה קריאה ולא צעקה. אמא לא צועקת אף פעם). "גילי, מה את אוכלת את כל העוגיות האלה שם? את לא רואה שקציץ ופיצה תובעים להם? לכי תצילי אותם! לא סתם שלחנו אותך לשחייה אצל הרוסי ההוא"
באותו השלב כבר ראיתי עד כמה אמא בהיסטריה, הם באמת היו עמוק ממש (מזל שהם לא שמו לב, פיצה היתה יכולה להחליט פתאום לשוט כבר לטורקיה וחזור). רצתי לכיוון המים, מבסוטה מהמצב שאני הולכת להציל את היום/לילה. נזכרתי שאי אפשר לרוץ ביעילות במים ועברתי לשיטה אחרת, שחייה. הם באמת היו עמוק, קראתי לעברם אבל הצוציקים המרירים רק קראו לי לבוא להתיישב על המזרון המגניב שלהם.
לבסוף, כשהגעתי אליהם נזפתי בהם והודעתי להם רשמית שהם פסיכים לגמרי ושאמא תכף קוראת לראש השב"כ להציל אותם. יצאנו מהמים והלכנו לאמא בידיעה שארטיקים לא נקבל היום (לפחות הם, חה חה). איתי נקט בשיטות משפטיות והלך לתת לאמא חיבוק (אחר כך הוא נזכר שכולו רטוב). בסוף אמא התייאשה ושלחה אותם לקנות ארטיקים, העיקר שיתרחקו מהים, פולנייה שכמותה.
ואני? אני הלכתי לחסל את העוגיות...
הפנייה הבאה לאניני טעם בלבד:
שימו לב, נעלים נכבדים,
מי מתנדב לבלות בחיקי
בט"ו באב?
לא צריכה מתנדבים...
הנמצאים נכונה נא לפנות למזכירה שקר כלשהו
33
| |
|