יצאנו הערב, ללא שום אבא בסביבה, לים. הגענו וגילינו שבין החנייה לים עצמו עומד זקן שמן ושעיר ששלח אותנו לברר האם אנחנו תושבי זכרון ועד כמה מנויים אנחנו לים. (ממתי אנשים מנויים לים? דגים משתינים שם חופשי, אז לחסרי תקציב שבנינו אסור?!)...פרסנו את מגבותינו הכחלחלות על הכיסאות הירוקים, והתיישבנו ארצה.

אמא הוציאה משום מקום עוגיות מהסוג הטעים ומיהרנו לחסל אותן לפני שישלחו אותנו לבנות ארמונות בחול. בינתיים תמר נעלמה לה והלכה לראות את הסרט הכי טוב בארץ ומעבר לה (הרי הוא הסימפסונס, חסרי השכלה שכמותכם). איתי ופיצה הממזרים הקטנים תיכננו מזימה שלמה. הם רצו להיכנס למים בלי להירטב, אל תשאלו למה.

אז הם מצאו פתרון יצירתי, המתאים למשפחת וייס, הם לקחו מזרון ים כהה וניסו לנפח אותו. זה לא כל כך הצליח להם *חלשלושים* אז הם הביאו משאבה מוזרה כזו שבכלל תוכננה לנפח, לא כדאי לברר איך, את המזרון המוזר. זה איכשהו פעל ועבד ותוך 8 דקות או קצת פחות עמד על חול הים מזרון ים עם פסים.

הם התיישבו עליו וחתרו למים, לאחר מכן קלטו שזה לא עובד ובלית ברירה הרטיבו את גפיהם הארורים. כרגיל, צריכה להיות בעיה או פאשלה כלשהי, הרי זו משפחת וייס הידועה בפשעיה הגדולים. אמא, כמו כל פולנייה מחונכת, התחילה להכין רשימה של דברים שעלולים לקרות לילדיה האהובים בים הגדול. היא כללה שם אפילו פסנתר כנף שחור שיכול ליפול מהשמיים. אנחנו רואים יותר מדי קרטונז, הא? נזכרנו שאבא חורפ לו ברגעים ההם ונהנה מכל השקט. אף צוציק גמדי לא מציק לו. שיט. פתאום שמנו לב שאיתי ופיצה השובבים לא בסביבה. חיפשנו שמאלה, חיפשנו ימינה, בדקנו שהמציל חי (הוא ישן), ואז פתאום אמא זיהתה את שני הממזרים. הם, ברוב טיפשותם (או תמימותם, מה שתרצו) החליטו ללכת אל הים הגדול. הם נסחפו לתוך הים. הזרם כנראה היה חזק והמראה היה מגוחך.

שני ילדים, יושבים להם בצוותא על מזרון בצבע הים. שטים בנחת כאילו יושבות לידם שש פיצות חמות. מחייכים להם בסבבה. אמא נופפה להם מהחוף, ניסתה לקרוא להם לשוב למוטב. אך הם, פה הם באמת היו קצת פסיכים, נופפו חזרה, חייכו חיוך ענקי וחזרו לעניינם. שכלל בדיקת נוכחות של כמה מדוזות כנראה, וצפייה בשקיעה. באותו הזמן השמש נעלמה והחשיך, תוך מספר דקות חצי מהחוף התרוקן ונשארו רק כמה ערסים, כמה דודות שמנות, חבורת רוסיות, וכמובן אמא (בתפקיד הפולנייה) ואני.

אמא צעקה לעברי (טוב, האמת שזו היתה קריאה ולא צעקה. אמא לא צועקת אף פעם). "גילי, מה את אוכלת את כל העוגיות האלה שם? את לא רואה שקציץ ופיצה תובעים להם? לכי תצילי אותם! לא סתם שלחנו אותך לשחייה אצל הרוסי ההוא"

באותו השלב כבר ראיתי עד כמה אמא בהיסטריה, הם באמת היו עמוק ממש (מזל שהם לא שמו לב, פיצה היתה יכולה להחליט פתאום לשוט כבר לטורקיה וחזור).  רצתי לכיוון המים, מבסוטה מהמצב שאני הולכת להציל את היום/לילה. נזכרתי שאי אפשר לרוץ ביעילות במים ועברתי לשיטה אחרת, שחייה. הם באמת היו עמוק, קראתי לעברם אבל הצוציקים המרירים רק קראו לי לבוא להתיישב על המזרון המגניב שלהם.

לבסוף, כשהגעתי אליהם נזפתי בהם והודעתי להם רשמית שהם פסיכים לגמרי ושאמא תכף קוראת לראש השב"כ להציל אותם. יצאנו מהמים והלכנו לאמא בידיעה שארטיקים לא נקבל היום (לפחות הם, חה חה). איתי נקט בשיטות משפטיות והלך לתת לאמא חיבוק (אחר כך הוא נזכר שכולו רטוב). בסוף אמא התייאשה ושלחה אותם לקנות ארטיקים, העיקר שיתרחקו מהים, פולנייה שכמותה.

ואני? אני הלכתי לחסל את העוגיות...

הפנייה הבאה לאניני טעם בלבד:

שימו לב, נעלים נכבדים,

מי מתנדב לבלות בחיקי

בט"ו באב?

 לא צריכה מתנדבים...

הנמצאים נכונה נא לפנות למזכירה שקר כלשהו