הלך דווקא דיי טוב היום. היום עבר בזריזות, אף אחד לא הטריד במיוחד, עוגת השוקולד נגמרה, השמש לא היתה חמה מדי, הכל היה מצוין. ואז, הגיעה ההפתעה האמיתית- תמר התקשרה! שזה לא מפתיע במיוחד, כי גם ככה היינו מדברות באיזשהו שלב ביום. אבל כן היה משהו מפתיע, בכל זאת, מסתבר שתמר באה לזכרון! היא התפתלה כל הדרך מקריית אונו (ראה ערך "חור") במשך שלושה ימים, עם פחות משתים עשרה שעות שינה, בלי מקלחת, בלי קולה, עם תיק בגודל של האוקיינוס השקט ושני קליפבורדס מוזרים.

אבל אז היא לא הפסיקה להתפתל, האוטובוס הממוזג –יש לציין- הוריד אותה ברמת הנדיב (מין חור שכזה) אבל עד מהרה הם הבינו כי יעדם זכרון יעקב ולא איזו שמורת טבע קטנטנה שקוריה על שם איזה סבא שנפטר לפני שנים רבות באלף הקודמת (לא שאני מפקפקת ומזלזלת בבחור הנודע אדמונד בנימין דה רוטשילד).

בדרכם לזכרון עברו חוויות בלתי רגילות שלא נספר ונחשוף אותן כאן, בלי קשר לעובדה שאני לא סגורה על מה התרחש שם בכלל...

תמר הידרדרה בכל הירידה הארורה לביתי. היא נחשפה לנפלאות הקולה הקרה, וופלי השוקולד המופלאים, וכמובן גם עוגת/פאי השוקולד שחוסלה שתמר הכינה אמש. אך אבוי! לא יכול להיות סוף טוב יותר ליום תמים שכזה; אמא חייבת לגרום לבעיות.

ראשית, היא נדחפה לענייני ודיברה עם אלה שהיא בכלל לא אמורה. שנית, היא אסרה עלי ברשעות מדופלמת לצאת לכפר מוזיקה. שלישית, היא קנתה והכינה אוכל ממש ממש לא טעים (בכוונה?). רביעית, היא דפקה את תמר, איחרה, ואחר כך עוד התקשרה להתנצל ברוב טובה.

תודה רבה, אמא.

חוץ מזה, חשוב לציין, כמו שאבא אומר; שלאמא קשה נורא. נורא, היא לא ישנה בלילות, עובדת כמו חמור, רודפת אחרינו, דואגת לתעסוקת בנה העסוק, מתרוצצת עד בדיוק 1:37, מכינה אוכל מגעיל ועוד כל מיני דברים שכאלה.

אז אולי אני עסוקה בלהיות אגואיסטית עכשיו. אבל באמת, אמא, אין פה שום בעיה. אין פה שום סכנה. אני השתדלתי מאד לעזור עד עכשיו (ביטלתי דברים רק בשביל הכביסה הרטובה הזו! ובשביל המדיח המריח הזה! ובשביל שהגלריה לא תראה כמו אוהל אינדיאני ברגעים אלה!) המונים שאני מכירה ורוצה לראות יהיו שם, ואני לא.

למה אני לא?

כי אבא לא יכול לפקח עלי ממרחק 122 קילומטרים, אלא רק ממרחק עגום של 20,000 ק"מ.

הו, מצוין.