תגיד יומני

יש דבר כזה משבר גיל ה50?

אני שואל כי אני כבר בן 53 וחצי ואני לא זוכר שהיה לי משבר בגיל 50

לעומת זאת שמתי מזמן לב לעובדה שאני סוג של   late bloomer  כך שאולי אני עובר עכשיו את משבר גיל ה40 המפורסם?

מי יודע?

ולמי פתרונים?

אני רק יודע שאני שרוי בסוג של חוסר חשק מצד אחד לעשות דברים שביניהם יש את עניין הבלוג הזה

ומצד שני כאילו נורא בא לי להכנס לאוטו ולנסוע לא'משנה לאן?

ואצלי הרצון הזה מראה על סוג של חוסר שקט

כאילו נורא בא לי שיקרה לי משהו

אבל הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לי זה שאלך לספריה לקחת ספר ואגלה ששמרו לי את ג'ון גרישאם החדש

כאילו אתם מבינים?

ממש וואחד וואו ג'ון גרישאם..

ועוד דבר: אני לא ממש מת על התגובות ה"מחנכות" ואלה שמציירות סימני דרך של

תעשה כך ותעשה כך ואם תעשה כך וכך יצא לך ככה

אני לא צריך את ההכוונות האלה(זה לא אתם, אלה מגיבים חדשים,אלמוניים לגמרי :-))

למעשה אם עוד מישהו יגיב ויאמר לי שזה בסדר שזאת היא ההרגשה שלי

ו"שזהו בלוגך וכתוב מה שבא לך" ואל תתנצל על ההרגשות שלך אני אעמוד בכיכרה של עיר ואצרח !!!

ואולי זה הפתרון ,אני יודע

לצרוח

אבל מה יצא מזה?

אתה מבין יומני את ההתלבטות?

כי אני לא בטוח שאני כן מבין

ומה זה "מה יצא לי מזה"? כל הזמן צריך לצאת משהו???

אני זוכר בגעגוע יומני את הזמנים שהייתי כותב פוסט

שתחילתו בחוסר הבנה מוחלט לגבי משהו ותוך כדי הכתיבה הייתה באה ההארה

איזה זיכוך זה יומני?

איזו הרגשה מדהימה  שפתאום אתה מבין משהו שהסתבכת איתו והתבלבלת בגללו

ופתאום אתה מבין

כאילו בשניה ראית סוג של אור בקצה של מנהרה

היד רצה לה על המקלדת יומני

המחשבות רצות לכיוון היציאה מהאצבע המקלידה

נדחפות לצאת החוצה

אתה זוכר יומני מה קורה ששמים את היד על המקלדת בלי להתאמץ לכתוב?

נכון..יוצאים אחלה פוסטים או לפחות כאלה שיש בהם אמיתות

אבל למה אני ככה?

למה אני מרגיש חוסר שקט

ומאיפה זה בא?

בשבת יצרתי פרובוקציה מויכוח פשוט כדי לריב עם זוגתי (טוב לא בדיוק לריב   הכוונה לויכוח בטונים גבוהים .אבל כבר השלמנו יומני,אל דאגה ואולי אכתוב על זה מחר מחרתיים)

קודם נתתי צעקה על יובל שסרב לעשות איזו מטלה

אני ממש לא אוהב כשהילדים שלי אומרים לי "לא" למשהו שאני או זוגתי מבקשים מהם

ולא תגידו שאנחנו מגזימים בדרישות שלנו

זה לא שאנחנו מבקשים שישטפו את הבית עם דלי וסמרטוט ריצפה כל יומיים

או שיצאו לקושש עצים להסקה

כולה תורנות לרחיצת כלים

נכון הייתי יכול לשכנע אותו לעשות את המטלה בשקט

אבל העדפתי להרים קול

כי הרגיזה אותי הגישה

בנתיים יומני הייתה לי אתנחתא

נטע הייתה צריכה את המחשב לשיעורי הבית שלה ואני נסעתי לספריה לראות האם הגיע הספר של ג'ון גרישם(שכמובן לא הגיע)

ולקנות קורנפלקס ונייר טואלט אם אתם מוכרחים לדעת במכולת

סוג של היילייט של אחר צהריים :-))

אבל בעצם יומני מה אני רוצה מעצמי?

לא מגיע לי סוג של טפיחה על הכתף וברכת חזק ואמץ על זה שאני קם כל בוקר לעבודה?

נכון זה נורא טריוויאלי ולכאורה ברור מאליו שאני הולך כל יום ויום לעמל יומי

אבל לא מגיע איזו טפיחה על השכם לחיצת יד איתנה להולכים בתלם?

למפרנסים בשקט את משפחתם???

לכובסים ברינה?

למייבשים בדיצה?

אה יומני?

למה זה נורא ברור שאנחנו צריכים ללכת יום יום לעבודה

בשמש,בגשם בקור ובשרב?

וזה לא מובן מאליו שיהיו לנו פנטזיות שאנחנו רוצים להגשים ושהם לא יבואו על חשבון עבודה,משפחה,ילדים וכו'?

ועל איזה פנטזיה אני כבר מדבר? שיהיה בספריה את ג'ון גרישאם החדש?

זו דרישה גדולה מידי יומני?

אבל אם להתייחס ברצינות לפנטזיות ,אז שלי לא בשמיים

כי כשמגיעים עם משבר או בלעדיו לגיל 53

רוצים בעיקר לשבת תחת איזו גפן או תאנה

להנות מהילדים

לעשות סקס מידי פעם עם האשה החוקית

ולהנות ממצב כלכלי סביר

כי יומני  לנסוע לתאילנד או להודו זו פנטזיה נחמדה שאולי תתגשם

אבל בו נאמר שזה לא בעצמותי

ולזיין כמו הרווק ילדות בנות 18 לא ממש מושך אותי תאמינו או לא

ואת החלק הארי של הדברים הטובים לכאורה עשיתי לפני שהתחתנתי

אז מה לי מילל עכשיו על סוג של  שיעמום או שיגרה?

שיגרה זה רע יומני??

אז מה נשאר תשאלו

אני חושב שנשאר לחיות את החיים בצורה הכי טובה שאפשר

להיות בן זוג טוב אוהב ומתחשב

אבא טוב

ולהנות ממה שיש

אמרתי לך יומני שכשאני מתחיל לכתוב בסערה גדולה הדברים מתחילים להתבהר

אז עדיין אין לי תשובות מה עוצר אותי מלכתוב

ולמה קשה לי לקרוא פוסטים של אחרים

ואיך גורמים לסוג של חילוף חומרים כדי להמשיך לייצר כתיבה גועשת

לפעמים כשהקוצים בתחת מתגברים

ויש סוג של חוסר שקט

נכון שמותר לי יומני להכנס לאוטו ולעשות סיבוב? עד עפולה...

ולפני סיום אני רוצה לומר אלוהה וחיזקי ואימצי לצמח בר שנמצאת כאן בערך אותו זמן כמוני והגיעה לנקודה שדי לה

לא הייתי מנוי על בלוגה אבל  דרכנו הצטלבו לאורך הדרך הארוכה והפתלתלה ואני מעריך אותה על מה שהיא

הייתי אומר גם כמה מילים יומני על אייל ברקוביץ (שאין לו בלוג..וחבל)

אבל ברוח שהפוסט הזה נכתב לא יתאים לומר מה אני חושב עליו

על כן אשר אני יכול לדווח יומני היקר שמצב רוחי השתפר לאין ארוך מאז התחלתי לכתוב את הפוסט

 גם הביקור הלא צפוי של דודה שולה שהגיעה ללא הודעה לפני חצי שעה לא מעכיר את רוחי

ואני יכול להמשיך את יומי או את שאריתו ברוח טובה

תיהיו טובים,יומני עד שאני משתדל