אחשוב כי באותו האופן בו כולם מרגישים
זאת איש אינו מרגיש זאת מלבדי
את החושך הזה, בלי שום אור בקצה
ההתרחקות מעכשיו ומהרצוי את ההעלמות אל
תוך החלל
את הריקנות שקורעת ומתפשטת מבפנים אל
הבחוץ
מה כבר ישתנה
מה כבר ישתפר
מה כבר יקרה
שום דבר
הכול וגם כלום מתאחד לאוסף של חוסר
וודאות, חוסר משמעות וחוסר סיבה
מה שמגביר ומעצים את הרצון, לזיק קטן
של סיבה. ממישהו יהיה מי שיהיה. ממשהו יהיה מה שיהיה. ולמשהו. כל דבר שהוא. רק
שיהיה קיים
בהסתכלות אובייקטיבית יותר על הדברים
אפשר להגיד שאין משמעות בכלל
או שהקיום עצמו הוא המשמעות לקיום - מן
מעגל שאינו נגמר. וויכוח תמידי של מה קדם למה. נותן את הסיבה אבל לוקח אותה בו
בזמן.
אז תהיה טוב בכל מה שרוצים שתהיה בו
טוב
אז תהיה מנומס וישר ונעים הליכות
לא תרמה
לא תשקר
תראה אכפתיות
בסופו של דבר הריק לא יתמלא. לעולם.
הוא גדל ושואב לתוכו את הקיים. כל דבר
שאי פעם אם בכלל מצאת בו טיפה של היגיון, טיפה של נחמה, יהפוך ללא יותר מעוד קלפיה
ריקה. עוד צרור של זיכרונות שקיימים בכמו יקום מקביל.
כל דבר שהאמנת בו, שחונכת לפיו, שמסכת
ערכיך ועצם קיומך הוקדשו לו, בתכליתו, לא יותר מכלום.
לפעמים הייתי מקווה כי העולם היה מברך
אותי בבורות טהורה, כזו שבזכותה ניתן לעצום את העיניים ולהאמין שהחושך מסביב לא
קיים.
כל כולה של המהות הקיומית שלי, שלנו
אינה יותר מהצטברות של מאורעות אקראיים שהובילו למצב בו אני עכשיו ושאולי בו תמיד
הייתי.
כמו כולם, רצים ורוצים ומה אנחנו מנסים
להשיג? האם מישהו יכול לענות על השאלה?.
האם בשלב מסוים המרדף יסתיים?
האם בנקודה כזו או אחרת נגיע לרווחה
טהורה.
אין לי אפשרות לברוח מהתשובה - שלא.
החיים הם לא יותר ממצב מתמשך של תקוות
כוזבות. מלאים באפשרויות שקריות. כולנו חושבים שאנחנו יותר מכולם, כשלמעשה אנחנו
אותו הדבר.
ולא, כוונתי אינה לאותו הדבר במובן של
שווים זה לזה. כפי שאוהבים יפי הנפש לטעון, שאין אחד שפחות מהאחר.
כשאמנם כולנו אוסף של אותו הסרטוט,
אותו הבסיס ואותם הוראות תפעול. רק שהעולם מציב אותנו בסיטואציות שלעין העצומה
נראות כאילו מבדילות במקומנו.
בסופו של דבר אנחנו תקועים.
נוהרים קדימה ולא מתקדמים לשום מקום.
ולי מתחשק להפסיק לרוץ.
dont want to be a part of it anyway
כינוי:
super monster
בבלוג זה
בכל הבלוגים
