WAKE UP

כשאני חושב על הדברים שהובילו אותי לרגע הזה הכול נבלע בערפל. אני מנסה למצוא דרך, פיסת אור קטנה, כדי שאוכל לנסות לחבר את הנקודות לקו אחד.

"אתה יודע למה אתה כאן?" הקול הצורם שלה מהדהד בתוך ראשי. אני יודע שהיא מדברת, אומרת מילים אמתיות, אבל אני לא מצליח להבין אותן. הקול שלה נשמע כמו רעש רחוק, מתערבב עם כל הרעשים האחרים.

"אתה יודע מה הביא אותך לכאן?" היא שואלת, הצלילים שלה מתחילים להישמע יותר ויותר כמו מילים הגיוניות. אבל אני עדיין לא מצליח להבין. 'מה הביא אותי לכאן'?. כנראה היא מדברת על רכב, מה עוד יכול להביא אותי ממקום למקום.

"הוא לא מגיב" אני שומע קול אחר, קצת פחות צורם, עדיין לא מוכר.

בעלת הקול הצורם קוראת בשם שלי וחוזרת "אתה יודע למה אתה כאן?". המילים עכשיו ברורות לחלוטין. אני חושב לעצמי, מה הביא אותי לכאן ומתקשה למצוא תשובה.

"כאן?" אני רוצה לשאול, מנסה להזיז את הפה ומיתרי הקול בתיאום הנדרש כדי ליצור את המילה. הפה שלי מרגיש מיובש ואני בקושי מצליח להוציא ממנו את הצלילים הנדרשים למילה כזו קצרה.

"מה?" היא שואלת. כנראה שגם מילה פשוטה כזו לא הצלחתי להעביר בצורה מובנת.

"איפה אני?" אני מתאמץ לחבר את המילים כמו שצריך. אולי הפעם השמעתי את הצלילים הנכונים, עכשיו היא בוודאי תבין שהסיבה בגללה אני לא עונה לה על השאלה אינה גסות רוח, אלא כי אני לא יודע למה היא מתכוונת. אי אפשר לשאול שאלה כל כך לא ברורה, כל כך לא ממוקדת ולצפות לקבל תשובה עניינית ומדויקת. אני צריך לפענח לבד את שפת הקוד שלה. "כאן". איפה זה "כאן"? כאן היא מילה שמתאימה לתיאור כל מקום שנמצאים בו באותו הרגע. איך היא מצפה ממני להבין לאיזה כאן היא מתייחסת?.

היא שוב קוראת בשם שלי, חוזרת עליו כמה פעמים. הערפל מתחזק ובולע את צרימת הקול שלה לתוכו. השם שלי נשמע עמום עד שבקושי אני מצליח לזהות שהיא עוד קוראת לי.

חושך.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. הייתי רוצה להגיד שאני זוכר זאת בבירור, אך אם להיות כנה, אני מאמין שבמהלך השנים טוויתי סיפור שלם סביב אותה פעם ראשונה שלא בהכרח עומד בקו ישר עם האמת.