אם נסתכל על המקרה בצורה אובייקטיבית, אולי אפשר גם קצת להשתעשע.
את יושבת בבר, עשן סיגריות ונרגילה אופף את האוויר. חושבת לעצמך 'נכון
שהפסקתי, אבל עם הבירה, איך אפשר שלא' מגלגלת ומדליקה אחת מטבק שלא באמת בדקת למי
שייך.
השיחה סביב השולחן לא יותר מדי מעניינת.
בואי נדבר בכנות לרגע, זה לא
שיש לך משהוא טוב יותר לעשות עם הערב שלך, אז את שם. מנסה להשחיל את המילים
הנכונות כדי להצחיק או לעניין את כולם. העיקר שלא יתנו לך את המבט הזה, העיניים
החצי שואלות חצי מרחמות. ההטיה הקלה של הראש וחיפוש קשר עין עם אדם אחר כדי שיוכלו
להגיד האחד לשני, בלי מילים 'איזו מוזרה'.
עם הזמן למדת לאהוב את המוזרויות שלך, זה מה שעושה אותך מיוחדת, זה מה
שעושה אותך את. אבל בין מה שאת אוהבת בעצמך לבין איך שאחרים רואים אותך יש פער.
לפעמים הוא קטן, אבל תמיד הוא שם.
נכון, את צודקת. תמיד זו באמת מילה גדולה מדי. הרי היו מקרים שמצאת את
אלו שלא נתנו מבט כמעט אף פעם. אבל עם השנים, כמעט זה יותר מדי לשאת. אז את לומדת
להסתיר את זה, למרות שלא כל כך בא לך. אבל אין מה לעשות. זה עדיף על להישאר לבד.
עוד שאיפה שלא יושבת לך בגרון טוב כמו פעם, אפילו ההנאות הקטנות כבר
לא עושות לך את זה.
הפסקת לנסות לקחת חלק בשיחה הכוללת, אז את מדברת עם הזה
שלידך על שטויות שלא באמת מעניינות אף אחד.
איך הלימודים? איך הכלב? מתי הטיסה? ומה עם הזאתי? איזה שיר טוב מתנגן
ברקע! ועוד אמירות ריקות על כל גווניהן, חומר איטום למצבים חברתיים – שימי קצת כשיש חור וזה יחזיק לזמן הקרוב.
הכוס כבר ריקה ואת עדיין עם חצי סיגריה ביד.
מה לכבות? הרי בלי הבירה זה לא אותו הדבר. אז תזמיני עוד אחת גם ככה את שותה
בשליש.
את קוראת למלצר 'סליחה', אפילו הזאת שיושבת לידך לא שמעה. 'סליחה' 'סליחה' 'סליחה' את קוראת לכל מלצר שעובר עד שאחד יוצר איתך קשר
עין. זו ההזדמנות! 'אפשר שליש גולדסטאר?' את שואלת, 'מה?' 'שליש
גולדסטאר בבקשה' את חוזרת, 'מה?' הוא שואל שוב. אלוהים אדירים, כנראה מדובר בחירש 'שליש
גולדסטאר פליזזזז!'. כולם מסתכלים עלייך משועשעים מהדרך בה בחרת להזמין את המשקה.
'בכיף' הוא אומר והולך.
את שמה לב שהוא דווקא חמוד. גבוהה כזה עם שיערות בהירות ופנים דיי
סימטריות. הוא גם לא נתן לך את המבט הזה כשצעקת. דווקא נראה משועשע ממך.
הוא מביא את הגולדסטאר דיי מהר וצועק לך 'שליש גולדסטאר פליזזזזז!' זו
הבדיחה הפרטית שלכם עכשיו.
הערב ממשיך עדיין לא כל כך מעניין, אנשים מתחילים להתפזר ובסוף נשארות
רק את והחברה הזו, שבגללה באת, כי לא התראתן הרבה זמן. כנראה שיש סיבה, כי אין
יותר מדי על מה לדבר איתה.
שתיכן מכוונות ללכת הביתה 'כן אני עובדת מחר, אבל חייבות להיפגש שוב!'
אתן מבטיחות, סביר להניח שבאמת תיפגשו שוב, רק עוד מלא זמן מעכשיו ולא בקרוב כפי
שהבטחתן.
מזמינות חשבון, והנה הוא שוב, המלצר החמוד הזה, שהשתעשע ממך, הוא מניח את החשבון על השולחן ומסתכל עלייך.
'מה את הולכת?' הוא שואל, כאילו חדש לו כל הקונספט הזה, של לקוחות וחשבון. 'ראית מה זה?' את עונה ומנידה בראשך בהקצנה. 'חבל' הוא אומר. או שלפחות את
מדמיינת שזה מה שהוא אומר.
כל הדרך הביתה יש לך על מה לדבר 'נכון הוא חמוד?' את מבקשת אישור.
'וואי ממש וגם נראה בקטע' איזו חברה טובה, יודעת להגיד בדיוק מה שאת רוצה לשמוע.
'איך לא התחלת איתו?' היא שואלת.
איך באמת? זה לא שמביך לך, זה לא שתראי אותו שוב וגם אם כן, זה לא
שאכפת לך. את חושבת לעצמך.
ביום למחרת את כבר מגייסת לצדך את כל כוחות הרשתות החברתיות שאת מכירה
ויחד עם קצה החוט שיש לך והמן מוטיבציה... הנה מצאת, זה הוא!. איך השב"כ עוד לא גייסו אותך, את
תוהה לעצמך ומתחילה לעבור על תמונות. פה הוא חמוד, כאן קצת פחות אבל בסדר. הוא הלך
להופעה של להקה שאת אוהבת ועשה לייק על פוסט שאהבת גם את. גם הסטטוסים שלו דיי משעשעים. והוא לא מעלה יותר מדי דברים שזה טוב.
איזה יופי, איזה כיף. את מתחילה כבר לתכנן את היציאה הבאה לבר, כדי
שהפעם תתחילי איתו. כי איך לא?.
עוברת עוד תמונה ועוד תמונה ומה זה? מי זאת?
החמודה הזאת ששואבת לו את
השפתיים?.
טוב אולי זו אקסית את מרגיעה את עצמך,
בודקת את התאריך,
רק כדי לוודא.
'3 days ago'.
כוסעמק.
כינוי:
super monster
בבלוג זה
בכל הבלוגים
