היום הייתי בפגישה באוניברסיטה. התעניינתי בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. מי היה מאמין. זה נראה קרוב יותר מאיי פעם.
פתאום זה הרגיש לי נכון, ללכת ללמוד. הרבה יותר נכון מנגיד ללכת לבית צבי. איזה הזוי זה! זה אמור להיות הפוך!
אבל נסתרות דרכי האינטואיציה שלי. אני כבר לא מצליח להבין את עצמי.
מצחיק שאני החלטתי לא לגשת לבית צבי בכדי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, והחברה של ידידה שלי שכן החליטה לגשת ללמוד בבית צבי- פסיכולוגיה הייתה האופציה השנייה שלה.
יש לי עוד קצת זמן לחשוב על זה. אבל זו הייתה חוויה מעניינת ללכת למוסד לימודי כזה. להרגיש פתאום את הרצינות, את איכות האנשים, הרגיש לי כמו עסק של גדולים. הריח כמו התחלה חדשה ומעניינת. ועל הדרך גם היועצת לימודים קצת התחילה ופלירטטה איתי. זה היה מוזר מאוד.
אבל אין מה לעשות, פשוט עצוב ולעולם יהיה עצוב לי לוותר על תחום הבמה. מאוד. אולי אני אנסה לשלב? אולי אני מוכר לעצמי אשליה? שאני רק אשלב את זה, ובעצם זה יישאר בגדר תחביב ולא יתפתח מכאן לשום מקום?
פתאום הבנתי שהמקצוע הזה הוא לא המקום ההרמוני עבורי. הלחץ, החרדה של מה יהיה, השגרה הלא יציבה, הביקורתיות יתר- עושים לי לא טוב.
מצד שני, אני מרגיש שאני גדל על הבמה, שרואים אותי במלוא היופי שלי, שרואים אותי, שמקשיבים לי, שנותנים לי תשומת לב, שאני יכול לבטא את עצמי בצורה הכי טובה שיש. זה כמו לקבל אורגזמה.
אני עוד שוקל אולי ללכת למוסד הלימודים המוסיקלי השני, ולא לאוניברסיטה (אבל איך שהוא, כרגע, זה מרגיש לי פחות נכון). או שאני עוד שוקל פשוט להמשיך בקורסים במוסיקה על אש קטנה, ובינתיים לתת צ'אנס לפסיכולוגיה, צ'אנס אמיתי. ולשלב את העבודה. זה לא קצת גדול עליי?
הפחד שלי מללכת ללמוד הוא אמיתי. הזיכרון שלי מלימודים הוא נורא לא טוב. מספיק לעיין קצת אחורה בכדי לראות מה עבר עליי בתיכון.
חבל שאי אפשר לעצור את הזמן מלכת. ההתקדמות המהירה הזו של הימים מפחידה אותי. זה אמור לחלוף כל כך מהר? אולי אני עושה משהו לא נכון? אולי השגרה שלי כרגע נורא לא מעניינת, ונראית אותו הדבר וזה מה שיוצר את האשליה שהזמן פשוט טס קדימה? זה מפחיד. אני מרגיש שאני במירוץ כנגד הזמן.
להספיק להנות. להספיק חברים. להספיק ללמוד. להספיק בן זוג. להספיק לעבוד. להספיק להספיק להספיק!
לאחרונה אני שומע הרבה שאני "נראה מבוגר יותר מגילי", אנשים מופתעים שאני זורק "23". אומרים לי שזה לא בגלל שאני נראה חלילה מבוגר עם קמטים, אלא בגלל שאני גבוה, נורא אלגנטי, בוגר ושקט. עושה רושם ואנרגיות של אדם בוגר. לא יודע איך לקחת את זה, פעם זה היה נשמע לי מאוד רע, כי כל מה שרציתי להיות זה ילד טמבל שלא גדל לעולם, עם אנרגיות של ילד. אבל איך שהוא, המציאות ביגרה אותי. הניהול חנות, המציאות שחוויתי, וכמובן האופי הדיי מופנם שלי- הם אלה שגרמו לכל זה.
לאחרונה משום מה אני מתחיל לחשוב על בחורים אחרים. להתגעגע לאנדרנלין הזה, שלהכיר מישהו חדש. לפני כמה שנים שהייתי שקוע בזה- זה היה לי כל כך כיף. האקשן הזה, הריגוש הזה. אולי פשוט חסר לי בחיים ריגוש, מי יודע. אבל אני רק יודע שיש לי הרבה חלומות אירוטיים, אפילו התחברתי פעם או פעמיים לאטרף (לא יודע למה), אני קצת משחק באש האמת כשחושבים על זה.
כשהתחברתי, פגשתי את המיני-אקס שלי, שנורא התאהבתי בו (אהבה חד-צדדית כנראה), והוא לא ידע שהתאהבתי בו. וזה פשוט לא זרם לכלום כי הוא לא היה רציני מספיק, ולי לא היה ביטחון להניע את זה מספיק. אבל משום מה, קצת שמחתי לראות שגם כעבור 5 שנים- הוא עדיין תקוע באותו מקום. זה אומר שזו לא אשמתי אולי (איך אני אוהב להאשים את עצמי בכל דבר).
יצא לי להיות במרכז ת"א שוב אחרי הרבה זמן (הלכתי להסתפר אצל הספר הקבוע), ופתאום הרגשתי געגוע גדול למקום הזה. לדיזינגוף-קינג' ג'ורג'.. כמה חבל שאני לא עובד שם יותר. אזור מדהים, חי ותוסס. זה חלום אמיתי שלי לגור שם. האזור היחידי כרגע על הפלנטה שאני יכול להרגיש *אני* במלוא מובן המילה.
אגב *אני במלוא מובן המילה*- היום החלטתי לחטט קצת יותר בארון, והחלטתי ללבוש ג'ינס חדש- טיפה יותר צמוד ויפה. במקום הג'ינס הקבוע לעבודה שלי. החלטתי שאני לא מרים ידיים, ומנסה להיות מי שאני ומה שאני. וזה צעד אמנם מאוד קטן, אך עדיין צעד משמעותי בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
