אבל לפני שאספר על זה, ראיתי עכשיו הצגה בסמינר הקיבוצים. של חברה של ידידה שלומדת שם בשנה ב'.
היה נחמד. חלק היו מוכשרים יותר, חלק היו מוכשרים פחות.
תהיתי לעצמי איך זה ישפיע עליי, לראות אנשים אחרים משחקים, אחרי שדיי וויתרתי על החלום שלי (לפחות כרגע זה נראה ככה).
ואין מה לעשות, התאורה הזו, האפלה, המעברים המסתוריים מאחורי הבמה, המחיאות כפיים, כשהשחקנים יוצאים וההורים מחברים בחוזקה- כל זה עושה לי את זה. אבל אז, כשאני חושב באופן ריאלי- על מה הם עברו בשביל להגיע לזה, על מה הם הולכים לעבור בחוץ בשביל להתפרנס בכבוד- זה פשוט עושה לי רע. אז לא ממש התקדמתי בחשיבה שלי לגבי הנושא.
ידידה שלי שהלכתי איתה לראות את ההצגה, גם מאוד רוצה ללכת ללמוד משחק, אבל חוששת בדיוק מאותן הסיבות שלי.
יהיה לי קשה אם היא תלך בסוף ללמוד, ואני לא. זה כאילו היא ניצחה אותי והלכה עם זה עד הסוף, ואני לא.
ואני מוצא את עצמי בוחן אותה כל רגע אם היא חושבת ללכת, מנסה להוריד לה את הרוח מהמפרשים (איזה מגעיל אני).
תוך כדי אני שואל אותה, איך חברה שלה מסתדרת בבית צבי (חברה אחרת שהייתי אמור להתחיל איתה את שנה א' השנה), וכל שנייה מצפה לשמוע כמה רע לה. אבל בינתיים, התשובה היא שסבבה לה. לא יודע למה בא לי שכל מי שלומד משחק/מוסיקה יסבול.
אתמול למרות שנשארתי לבד בבית בסופ"ש, החלטתי ללכת לקולנוע לבד! זו הייתה חוויה מוזרה, קצת מביכה. אבל איך שהוא היה כיף להתנתק ממה אנשים חושבים עליי, ואשכרה ללכת להנות. זה הרגיש קצת בודד, אי אפשר להגיד שלא. כי לצידי היה כיסא ריק, וזה הרגיש מוזר. אבל בסה"כ, נהניתי מאוד מהסרט. "משחק באש". מומלץ. לפחות עמדתי במשימה שלי (שנמצאת ברשימות מצד שמאל. החלטתי שאני צריך להבטיח לעצמי דברים, ולנסות לעמוד במילה שלי).
אני ממשיך אט-אט להכנס לאטרף, למרות שיש לי בן זוג (כבר 5 שנים בערך). לא יודע מה אני מחפש שם. ברגע שמישהו מתחיל איתי שם, אני קוטע את זה ובורח. כי המצפון שלי לא נותן לי לעשות אף צעד נוסף.
התמכרתי קצת לפורנו לאחרונה. התמכרתי לראות סקס אחר. אבל משום מה לאחרונה לא פורנו של גייז, אלא פורנו של סטרייטים (שכמובן הגבר צריך להיות קרוב לטעם שלי).
וכמעט הצלחתי לכתוב ולהלחין שיר חדש אתמול. הייתה לי פתאום מוזה חזקה, הרגשתי מין רגש שרציתי להוציא אותו החוצה. אבל עם הזמן הוא הלך והתמסמס, ונשארתי עם חצי שיר ביד (ככה שאני לא יכול לסמן על זה וי ברשימות בצד). ואני קצת לא אוהב את השירים שלי, יש בהם משהו (בלחן) מדי אופטימי, ילדותי, קיטשי. משהו שבכלל לא מתכתב עם מה שאני אוהב לשמוע שזה דברים יותר אפלוליים, אלקטרונים, דרמטיים... ובמקום זה יוצא לי פופ גלגל"צי מיושן וקיטשי. איזה הזוי זה.
מנסה לא להילחם בזה, פעם לא סבלתי מה שהיה יוצא לי. בייחוד בקורס כתיבה והלחנה. היום אני מבין שזה התוכן שיוצא ממני ואין מה לעשות עם זה.
אבל זה מרגיש לי דפוק לכתוב ולהלחין בכלל. כאילו, מה יהיה כבר עם זה? אפילו אם אעשה וארים הופעה באיזה פאב, סואו? ואז? מה יקרה? איך אני הופך את זה למקצוע? איך? מבאס.
מחר מתחילים שבוע חדש, בוא נקווה שהשבוע הזה ייראה יותר טוב מהקודמים. יום שלישי אמורה להיות לי שוב פגישה באוניברסיטה עם היועצת לימודים. מעניין מה יהיה. לפעמים נורא בא לי ללכת לעשות תואר, וזה מרגיש לי נכון. לפעמים אני חושב שאני מוותר לעצמי שאני לא מנסה להיות טוטאלי בתחום המוסיקה-משחק. אבל אז שאני נזכר בסיבות למה אני בעצם לא טואלי בזה, אני מבין ונכנס לדיכאון. כי אני שונא את עצמי, אני שונא את עצמי שאני מוותר לפחדים ולחרדות, ולא נלחם בזה ומנסה להתפתח ולהתחזק.
מי ייתן והתקופה שתבוא תהיה טובה יותר מזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
