אני לא יודע מה יהיה. אף על פי שבאופן דיי אירוני אני זה שמחליט מה יהיה.
אני חושב שזוגיות של 5 שנים לא באה ברגל.
אבל צריך להודות, יש בה משהו רקוב.
אין בנינו תקשורת, כשאנחנו מגיעים למקום של וויכוח- אנחנו לא מצליחים לצאת ממנו. וזה נגרר למקומות מגעילים. של קללות, ירידות ולעיתים אף אלימות.
הקשר שלנו מושתת על משחקי אגו, על משחקי כבוד, על מי חזק יותר, מי חלש יותר. זה דבר שישר מוביל אותנו לפיצוצים רציניים. אגו זה נושא עדין, שעדיף לא לגעת בו. אפשר להישרף.
אנחנו אנשים מאוד שונים, הערכים שלנו שונים. תחומי עניין שלנו אחרים. ואנחנו לא מצליחים לגשר על הפער הזה. בעיקר *לי* קשה לקבל אותו ואת הבעיות שלו. החל מהדברים הכי קטנים שיש, ועד החיסרונות הגדולים הנראים לעין. אני תופס אותו קצת כאדם חלש, יש לו חרדות חברתיות, הוא עדיין לא מדבר על היותו גיי בצורה גלוייה עם אנשים זרים, הוא מאוד ריאלי, מפוקח, לוגי, ישר מדי. משעמם מדי. הוא לא מטופח, הוא לא אסתטי (כשהוא רוצה- הוא יודע להיות, אבל זה לא חשוב לו). אני אוכל אותו לארוחת בוקר, אני בקלות יודע מה לעשות בכדי לנצח בריבים, אני בקלות יודע מה לעשות בכדי לתמרן אותו לעשות מה שאני רוצה.
אני השולט. ובמקום של שליטה יש הרבה בחירה. ואני שונא לבחור. משם מגיע הדיכאון שלי.
אני מוצא את עצמי משווה אותו תמיד ל2 ידידות לסביות שלי, שהן ההפך הגמור ממנו. שהן יותר דומות לי ולקו החשיבה שלי.
אני חושב שהקשר הזה טעון מדי, כבד מדי. עברנו יותר מדי דברים שהם אל-חזור. יותר מדי ריבים מהרמות הכי נמוכות שיש. יותר מדי מילים ומעשים שאי אפשר להחזיר. אנחנו מתייחסים אחד לשני כבר כאל מובן מאליו. כבר לא אכפת לנו יותר מדי מהתחביבים של אחד השני, מלעשות טוב אחד לשני. כל אחד חושב על עצמו. אנחנו לא מנסים להשתדל אפילו קצת.
כבר פחות בא לי לטוס איתו לחו"ל, לצאת איתו לחופשות, לחגוג איתו. ללכת איתו למסעדה כבר מרגיש לי משעמם, שאני הולך לשם אך ורק בגלל האוכל הטעים, ולא בגללו. מעדיף ללכת איתו לסרטים- כי אז מוקד תשומת הלב הוא לא בנו, אלא במשהו חיצוני.
הוא נורא אוהב להסתכל על בניינים (אדריכל, מהנדס..), פעם היה לי עצבים לשחק את ההצגה שזה גם מעניין אותי, היום אין לי כוח אפילו להשתין לכיוון הזה. וכנ"ל ההפך, הוא כבר לא משתין על התחביבים שלי- המוסיקה, המשחק. הוא גם פחות מתלהב מפעם מאיך שאני שר ומופיע (כי הוא כבר דיי התרגל)- דבר שמוריד לי את הדימוי העצמי.
כשהוא היה עכשיו שני סופ"שים ברצף אצל אמא שלו, דווקא אותם סופ"שים היו לי רגועים ונחמדים. נכון, לא היה קל עם הבדידות. אבל הרגשתי טוב עם העצמיות הזו, עם הלהיות עם עצמי. יש במקום כזה המון חופש, המון שקט. משהו מאוד הרמוני.
היה לנו שלושה ריבים השבוע, כשהריב הרציני ביותר היה שלשום. שהחלטתי לפתוח מולו את כל צרות הקשר שלנו. ירדתי עליו כמו שלא ירדתי בחיים. נגעתי לו בפצעים פתוחים, בכל הבעיות האישיתיות שלו, כאילו רציתי לגרום לעצמי להרגיש חזק יותר ממנו, עליון יותר. וכמובן שברגע שהוא ניסה להוריד אותי בכדי להיות מעליי, אני הקצנתי את הירידות- וזה הגיע למצב שהוא דחף אותי וכמעט הרים עליי יד.
התחלתי לארוז דברים, ב2 בלילה. התחלתי אפילו לחפש דירות להשכרה. אבל במהרה הבנתי שאין לי לאן ללכת. שזה בלתי אפשרי לקום ולעזוב ככה. אין לי לאן ללכת. זה צריך להיות יותר שקול ובצעדים. ובטח שלא ב2 בלילה.
אין מה לעשות, מגורים משותפים של 4.5 שנים זה כבד. כבר קנינו מקרר ביחד, מיקרוגל, מזגן. קניתי לעצמי כיסאות, פסנתר חשמלי. יש לי המון המון ציוד שכבר לא קל להעביר אותו כמו פעם.
ואז, הכל נעשה קשה יותר. הכל נעשה כבד יותר ופחות ספונטני.
אני מרגיש שהדבר הנכון לעשות הוא לעזוב. להתחיל מחדש. להיות לבד, לבחון את הלבד.
אבל אני לא יכול לוותר על כמה דברים- עליו, על לישון איתו ביחד, על החיבוק שלו, על הנוחות איתו, על זה שאני יכול להיות מי שאני, על זה שאני יכול לספר לו כל מה שעולה בדעתי בלי צנזורה (אף על פי שלאחרונה כבר פחות בא לי לשתף אותו, זה בעיקר נובע מהריחוק בנינו). ואם נלך על דברים חומרנים- כן, גם על זה שאני גר איתו בבית של סבתא שלו, וזה הרבה יותר קל לי כספית. ואין מה לעשות, עברנו כ"כ הרבה ביחד- שיש בנינו עדיין הרבה אהבה שלא יכולה להיעלם. הוא חשוב לי. אני לא זוכר את החיים שלי לפניו. הוא חלק אינטגרלי מהשגרה ומההרגלים שלי. כ-ל המשפחה שלי כבר מכירה אותו, וכל המשפחה שלו מכירה אותי. אני בתוכו והוא בתוכי. זה כבר מרגיש לי כמו גירושים, רק שאין לנו ילדים. קשה מאוד לפרק דבר כזה.
ועכשיו אני חושב. חושב מה עכשיו.
חושב האם יש לי האומץ לפרק הכל. האם אולי זו רק תקופה רעה בגלל כל מה שעבר עליי ואני משליך עליו המון. האם נצליח לעבור את זה כמו שעברנו דברים גרועים יותר? האם לא מגיע לו משהו טוב יותר ממני? רגוע ומאוזן יותר ממני? ולי לא מגיע משהו יותר טוב ממנו? משהו בטוח בעצמו וחזק שיהיה עבורי מודל לחיקוי? אי אפשר לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
