לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Northern Star


לבטים אישיים שלי

Avatarכינוי: 

בן: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2014

המדריך: איך תדע מה לעשות בחייך.


מישהו מוכן לתת לי כזה? אני אשמח מאוד, זה ייעשה לי סדר בחיים.

 

החיים שלי עברו תהפוכה מאוד גדולה בחודשים האחרונים. פתאום אני לא בטוח שמוסיקה היא התחום שאני שלם איתו עד הסוף.

זה כמו לגלות באמצע החיים שאתה נקבה, במקום זכר. לגלות ספקות על דבר שהיית בטוח בו לאורך כל חייך.

פתאום אני רואה בתחום הזה חסרונות, אני רואה בו חורים- חיסרון הכסף, חיסרון התעסוקה, היציבות.

פעם כל כך קסם לי בתחום הזה- המיידיות. ההתאהבות. הקליק. התחום שאתה מתפרנס בו בזכות הכישרון שלך.


לא חשבתי שזה מתמטיקה. שזו הנדסה. שזה תחום שצריך להתעמק בו, להתמקצע בו. לדעת תיאוריה, קומפוזיציה (ועוד המון מושגים כבדים), לדעת לנגן על כלי ולהתאמן עליו עד שיוצא עשן מהאוזניים. ואז ללכת לנגן בפאב מעופש ולצאת יותר בהוצאות מאשר ברווחים. זה פחות מעניין אותי. זה פחות עושה לי את זה. ושלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד לשיר, אני אוהב מאוד במה ואת מגוון האומנויות שלה, אני אוהב העמדות, כוראוגרפיות, תאורה, בימוי. אני אוהב להתרגש ממוסיקה, אני אוהב לרגש במוסיקה. ואני גם מאוד אוהב ללמוד, למדתי המון והספקתי המון ב3 שנים האחרונות.


אבל קצת התייאשתי. קצת איבדתי את הסיפוק, קצת איבדתי את האהבה שלי למקצוע. לנגן, להלחין, ליצור ולשיר (בעיקר לנגן) הפכו לטירחה עבורי. הפכו למעמסה. אני דוחה את זה ודוחה את זה.. ובעצם.. זה לא אמור להיות דבר שאמור להפנט אותי אליו? זה לא תחום שאני אמור להישאב אליו מבלי לדבר בכלל? כי רק ככה אנשים הופכים להיות מקצוענים בזה? בעקבות זה שזה תחום ששואב אותם? אני לא מרגיש את זה. ההפך הוא הנכון כרגע.

 

וזה דבר כל כך קשה בשבילי לוותר עליו. עזבו לוותר, לחשוב על אופציות אחרות. אחרי שבמשך שנים ייעדת את עצמך למשהו אחד. אחרי שהשקעת הון תועפות בלימודים, במכשירים, בספרים, בהקלטות. אחרי שבזבזת המון אנרגיות בתחרויות, במרפקים ובשכנועים. אחרי שבזבזת וגמרת לעצמך את כל משאבי הלב והנפש- פתאום אתה מחליט שזה לא בשבילך (?!)

זה כמו הפסד. זה כמו הרמת דגל לבן, שאני נכנע. שהמקצוע ניצח אותי. אבל אולי לא באמת הייתי במקצוע הזה עד הסוף? אולי חייתי באשלייה שעכשיו מתפוצצת לי? אולי גדלתי על תרבות ריאליטי שחינכה אותי שהכל בא בקלות, ויש סיפורי סינדרלה שמסתמכים על כישרון- אבל מסתבר שזה דבר כה שקרי.

 

אולי אני מוותר מהר מדי? אולי זו רק תקופה קשה? אולי יום אחד אמצא את הדרך שלי בתחום? אולי יתנו לי ממש בקרוב את הצ'אנס שכה ייחלתי לו? אולי לא באמת ניסיתי במאת האחוזים לתת מעצמי לתחום? הרי לא ניסיתי להוציא שירים, קליפים, יוטיוב. הרי לא ניסיתי ללכת לאודישנים, לתחרויות... אולי אני מפחד מכישלון שמשתק אותי. נמאס לי להיכשל. נמאס לי לחפש. נמאס לי לא למצוא. בא לי לעבוד, להיות בעשייה. לעסוק ולגדול בתחום הזה, בדרך שאני רוצה, באופן שאני אוהב. שיהיה לי כיף לקום בבוקר, שאלך לישון בסיפוק, שכל יום אקום בהתרגשות טובה וחמימה לקראת מה שאני הולך לעשות, שאני ארגיש מלא. שאני ארגיש בדרך נכונה. שאני לא ארגיש שאני צריך להדק את החגורה, שיהיה לי חופש כלכלי מינימאלי. אני חי באשליות, הא?

 

אני בבלבלות רציניות. אני שקוע בדיכאון עמוק, לעיתים גם קצת מחשבות אובדניות. מחפש בעיקר דרך לצאת מזה. אני פשוט סובל.

 

ועל הדרך אגיד שנמאס לי מהמקום העבודה הנוכחי שלי. מהרשת הזו. מהתפקיד הזה. מהניהול חנויות הזה. מהניצול הזה. שמעבירים אותי מסניף לסניף. מהחוסר יציבות. 

אנשים, תדעו שכל ה"קידומים" האלו בעבודות שכירות הן סתם בלוף. זו סתם דרך לקנות אותך, להעביד אותך יותר זמן, בשביל לקבל העלאה מסכנה. ברגע שקודמת- הגעת לנקודת האל חזור. הם יכולים לעשות בך כל מה שמתחשק להם. קידום משמעותו שתעבוד יותר, תהיה מסור יותר לעבודה, יותר אחריות- ולא בשביל העלאה משמעותית באמת. מוכרים לך לוקשים שיעלו לך בעתיד, שהתנאים ישתפרו בעתיד. אבל בתכלס? לא קורה כלום. לא מחלקים מתנות בחיים שלנו. בטח שלא לבחורים צעירים שאפשר לתעתע בהם ולעבוד עליהם. ואתה סתם מוכר את הזמן שלך, את ה200+ שעות שלך בשביל משכורת בדיחתית, שנכון ביחס לעובד ממוצע- גבוהה יותר. אבל ביחס לכל חיי? למכור את חיי בשביל 6 אלף שקל? זה שווה את זה? סליחה, בשביל זה ובשביל המחמאה המפוברקת של המעסיק שלי שאני רודף אחריה? באיזה שהוא שלב אתה מבין שהמחמאה שלו היא כבר לא משנה סדרי עולם, לא משנה לך כלום, ולא תיתן לך דבר, ומזה אתה לא תהפוך להיות אדם גדול.

 

זה באמת לא המקום שלי, ואני מבזבז את הזמן שלי. אבל מה לעשות שצריך להתפרנס? מה לעשות שצריך לסגור את החודש איכשהוא? ואין לי הורים שתומכים בי כלכלית... וזה יותר קל להיות בעבודה שאתה מכיר, מאשר להתחיל אחת חדשה.

 

אני כן לאחרונה הבנתי שמאוד מעניין אותי להיות עצמאי. זה הרבה יותר מספק, לקבל משכורת פר עבודה, ופחות פר שעות.

לקבל הכנסה פאסיבית, שלא מצריכה ממך לעבוד יותר שעות- בשביל שתקבל יותר כסף (איזו שיטה דפוקה). בטח שלא גלובלית שלא מייצגת ולו קצת את העשייה שלך, 

אני לאחרונה יושב וחושב לעצמי- למה שאני אעבוד הרבה קשה יותר במשכורת המינימום שלי- מהמנהל שלי שמכניס לעצמו מאות אלפי שקלים כל חודש? למה לי לא מגיע בעצם?

 

אני אוהב לספק שירות לאנשים, אני אוהב שאנשים זקוקים לי ולשירות שלי, אני אוהב שאני מחליט ומנהל את הסדרי עדיפויות, ועושה את מה שאני מאמין בו, ומרוויח ברמה ובכמות שאני רוצה.

שמשלמים לי כל הכישרון שלי. שאנשים רוכשים משהו שאני יצרתי. שאנשים מרחיבים את אופקיהם, מקלים על חייהם, לעיתים גם מתרגשים, ומשקיעים מחשבה בזכות דברים שאני עשיתי. שאני יצרתי. לא להיות תלוי באף אחד, שהגעתי למה שאני אך ורק בזכות עצמי. להיות במירוץ של להגיע לכמה שיותר אנשים, של לפרסם, של להתרחב, לגדול, להעמיק נכנסים ורווחים. להיות גדול. משמעותי.

 

למישהו ביקום כולו יש תשובות לכל החידות שלי? מה אני אמור לעשות בכלל עם החיים שלי? ומתי אצא כבר מהדיכאון הזה. הבנתי כבר שאושר זה שקר שסיפרו לנו שהיינו קטנים.. אבל אני בכלל במקום שמבקש את המינימום. במקום שרק מבקש לקום בבוקר בלי תחושה של סתם. של ריק. של כלום. יש דבר כזה? או שזה עוד שקר ממליון השקרים שהאכילו אותי, ששוב אלמד ואכאב על בשרי עוד כמה זמן, כששוב אתבגר עוד קצת וארחיב את הדעת והניסיון?

נכתב על ידי , 30/11/2014 13:02  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תקוע עם החיים שלי


 

מה אני אגיד לכם?

החיים אכזבו.

 

שמתי לב שבשמך ה6 שנים האחרונות שהבלוג הזה קיים, כתבתי בו את הפוסטים שלי בתקופות הכי סוערות בחיי, שהייתי חייב לשאול בהן המון שאלות.

 

וגם עכשיו אני רוצה לשאול שאלות. אבל לאף אחד אין את התשובות בשבילי.

 

דמיינתי את העולם שלי אחרת, דמיינתי את עצמי עושה דברים שירגשו אותי, מצליח במוסיקה באופן מטאורי, צובר המון הרפתקאות בחיים.

ובעיקר- לא עובד קשה כמו שעובד עכשיו כדי לפרנס את עצמי, לא מתפתח ולא עוסק בתחום שאני רוצה לעסוק בו באמת.

המרמור והתסכול מהחיים כל כך חזקים. 

 

כנראה שחייתי בבועה עד היום, הייתי בטוח שהחיים קלים יותר, כנראה שהמשפחה והטלוויזיה מכרו לי דברים לא נכונים.

מה המסקנות מהשנים האחרונות?

 

- אני אמנם לא בארון, לא מול המשפחה ולא מול החברים. אך יש לי בעיה להיות הומו בפומבי. להתלבש כמו שבא לי, לקבל תשומת לב- גם שלישית, להגיד זאת מול אנשים חדשים, בעיקר מול קולגות בעבודה הרצינית שלי (מנהל חנות).

 

- אני אמנם כבר לא אנורקס, אבל עם המון תסביכים אנוקרטים. הסדר אוכל היומיומי שלי- לא אוכל עד 8 בערב, ואז בערב אוכל ארוחת ערב גדולה.

אין לי זמן ללכת למכון כושר (וכסף למנוי). לא מרוצה מהמראה שלי (כנראה שלעולם לא אהיה מרוצה), ולכן אפילו לא העלתי במשך כמה שנים תמונות לפייסבוק. לא יודע למה.

 

- אני עדיין עם הבן זוג שלי. 4 שנים תכף. אוהב אותו אהבת נפש, התשוקה קצת ירדה (מין הסתם אחרי 4 שנים), הוא האדם שיודע עליי הכל, כמו משפחה, אני מרגיש לידו הכי נוח. אנחנו מאוד שונים, אך גם מאוד דומים. השוני יכול לזרוע הרס גדול מאוד, אבל איכשהוא למדנו לגשר עליו. אולי קצת להתעלם, אולי קצת הרמנו ידיים בנושא, ואנחנו כבר לא כמו פעם מנסים לחנך אחד את השני. הוא כבר בא לחגוג עם המשפחה שלי את חג שבועות, ערב ראש השנה, היה בחתנונה של אח שלי. ואני לחילופין הייתי אצל המשפחה שלו לא פעם, בהלוויה של סבתו ועוד.

 

- ההורים שלי התגרשו בשעה טובה. לאמא שלי טוב מאוד, היא נרגעה. כבר לא עצבנית כמו פעם. יש לה בן זוג חדש. אבא שלי גם נרגע, למעט דכאונות בודדים שיש לו. אני כמעט ולא בקשר איתו, אך ברוח טובה איתו. ועם אמא שלי אני בקשר יומיומי.

כשאתה מתבגר, אתה פתאום מבין כמה פאקים יש להורים שלך. כמה אמא שלך היא בעצם כמו ילדה קטנה, חולת תשומת לב, קצת בורה, קצת פרחה. וכמה אבא שלי הוא איש חלש, כמה הוא לא יודע להתמודד, וכמה מעט יש לו בחיים. כנראה שלקחתי משניהם, אך התעצבתי לי בדרכי שלי.

 

- נושא הקריירה הוא הנושא הכי רגיש בחיים שלי כרגע. אני כבר בן 22, לא ילד. הספקתי ללמוד לא מעט, בבתי ספר למשחק, בבתי ספר לשירה, למדתי הפקה מוסיקלית, עדיין בשיעורי פיתוח קול כבר במשך 3 שנים, בשיעורי פסנתר כבר תכף שנה. לא הלכתי לבתי ספר המפורסמים והחזקים שדורשים עשרות אלפי שקלים, אלא יותר האלה שהם פעם בשבוע. התקבלתי לבית צבי, עד שהבנתי את הדרישות הלא הגיוניות. מאיפה אני מקריץ סכומי עתק שכאלו לשנת לימודים, וכל זה מבלי לעבוד במשך 3 שנים, כי הלימודים לא מאפשרים זאת?

 

קצת התייאשתי. כל האמביציה של ההתחלה קצת ירדה לי. הבנתי שאני מאוד אוהב את עולם הטלוויזיה, את עולם התשומת לב. שהוא חלק בלתי נפרד מעולמו של זמר. העיסוק במוסיקה הוא נהדר, אך משום מה לא מספק אותי באותה רמה. 

לדוגמא, אני צריך ללמוד עכשיו לשיעור פסנתר, אך משהו מונע בעדי לעשות את זה ואני מעדיף לכתוב כאן פוסט שלא יעזור לי בכלום בחיים. ובכלל, אני מרגיש שהפסנתר, הכתיבה, היצירה.. כל הדברים הללו הפכו להיות כמו מעמסה עבורי. אולי אני לא באמת מתאים לעולם הזה של המוסיקה?

 

ביקורת על עצמי כמוסיקאי:

זמר- יש לי מנעד עצום לגבר. 4.5 אוקטבות. שר גבוה מאוד. השמיעה המוסיקלית שלי חדה (אלא אם כן אני מתרגש ואז הכל מתערפל). הקול שלי מיוחד, שונה בנוף הקולות הגבריים. על הקול שלי אפשר עוד לעבוד, ואז יימנעו כל זיופונים הכי קטנים שיש. על השמיעה המוסיקלית שלי אפשר עוד לעבוד דרך הפסנתר.

 

ביטחון עצמי- בעקבות כל ההופעות שהיו לי, והבתי ספר למשחק- אני כבר לא מתרגש כמו פעם לעלות על הבמה. עדיין יש את הפרפרים בבטן, עדיין יש את ההתרגשות. אך לא ההתרגשות שמשתקת. כנראה שזה בא מהניסיון. הביטחון שלי גבוה יותר. עדיין לא עצמי עד הסוף, עדיין לא אומר את כל מה שאני חושב, עדיין לא המסמר של הכיתה הרבה מאוד פעמים. אבל המצב השתפר באלפי מונים מפעם. גם זה שאני מנהל חנות מאוד עזר לזה.

אך עדיין אין לי את הביטחון לקדם את עצמי, אין לי את הביטחון לפרסם בפייסבוק את ההקלטות שלי, זה נובע מפרפקטציוניזם, זה נובע מהפחד מה האחרים יחשבו (שאולי זה גרוע, או שאני מתלהב וכו'), אין לי את הביטחון להגיד מה שבא לי, להתחבר לאנשים שאני רוצה. הילדות שלי מעכבת אותי עד היום.

 

הופעה חיצונית- כידוע יש לי בעיה אנוקרטית חמורה (ואני מודע לזה). אני מת לעצב לעצמי גוף מחוטב ושרירי ויפה, ולהיות כוסון על. אבל צריך בשביל זה המון סבלנות וכסף וזמן למכון כושר. מה שעד היום העבודה שלי לא נתנה לי. כסף- אןי מספיק. זמו- אין מספיק. אולי מהיום שהורדתי הילוך קצת בעבודה זה יוכל לקרות. אך עדיין העבודה שלי לא מספיקה לי כספית לכלום (עוד אחד מהאכזבות בחיים).

אני לא אוהב את איך שאני נראה, הייתי משנה הכל. אני יודע שאני נחשב לאחד שנראה טוב. אבל לא בעיניי. זה לא נושא שבוער לי ביום יום, כי יש לי את החבר שלי שאוהב אותי כמו שאני ומפרגן. אבל כשזה בא ללעלות תמונה לפייסבוק- אני לא מסוגל.

 

פעם חשבתי שאוכל ללכת לתחרות ריאליטי והדלתות ייפתחו. פעם חשבתי שלהוציא סינגל עם קליפ ייקדם אותי להיות זמר מפורסם, היום אני מבין שאני אחד מאלפים.

היום הבנתי שלחיות טוב, לעשות כסף- אלו דברים שמאוד חשובים לי. ולא באים יחד עם המקצוע שאני בוחר ורוצה לעצמי. זה וויתור היטסרי לעשות, שאני לא יודע אם אני מסוגל לעשותו. אבל אולי המוסיקה מנצחת.

 

אני כל כך מרגיש תקוע בחיים שלי. מת להיות זמר, לא יודע איך לעשות את זה. נמאס לי להיות בלימודים כל הזמן, בא לי כבר לעשות, שישמעו עלי, שידעו עלי, להתפרנס מזה.

וגם אם אני צריך עוד ללמוד- אין לי כסף לזה. אין לי זמן לזה. לא בא לי לפרוץ בגיל מבוגר, ככל שעוברות השנים- אתה פחות נחשב בתחום הזה.

אני לא יודע אם מוסיקה זה תחום שיכול למלא אצלי הכל. אולי אם אעבוד בו ואצליח בו המון. אך זה לא נראה שזה הולך לקרות עם מה שאני מייצג. בטח שלא בישראל.

 

טוב. נגמר לי הסוס. נגמר לי הכוח כבר לכתוב.

הקאתי הכל. את רוב מה שאני רוצה להגיד. אפילו מבלי לערוך כלום.

מתוסבך שכמותי. עוד פוסט מתוסבך לבלוג מתוסבך.

 

נכתב על ידי , 29/11/2014 11:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,517
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מתוסבכים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTolon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tolon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)