"שפת אם" מאת סוזט היידן אלגין. מאנגלית: חגי אברבוך. הוצאת קדמת עדן

סעיף 24:

סעיף 19 של תיקון חוקת ארה"ב מבוטל בזאת.

סעיף 25:

1. אין היתר לאף אזרחית נקבה של ארה"ב לשרת בכל משרה הנרכשת בדרך של מינוי או הצבעה, לשמש בכל תפקיד שהוא (רשמי או לא רשמי) במקצועות המדע או ההשכלה, למצוא תעסוקה מחוץ לבית ללא רשות בכתב מבעלה או (אם אינה נשואה) מידי זכר אחראי הקשור קשר דם או כזה שמונה אפוטרופוס על ידי החוק, כמו גם להחזיק בכסף או בכל רכוש או נכס אחר ללא רשות בכתב כמוזכר לעיל.
2. מכיוון שמגבלותיהן הטבעיות של נשים מהוות סכנה ברורה ומיידית לרווחה הלאומית כשאינן מוגבלות באמצעות השגחה קפדנית ומתמדת של אזרח זכר אחראי, כל אזרחיות ארה"ב תיחשבנה קטינות בעיני החוק, ללא התחשבות בגילן הכרונולוגי; אלא אם תעמודנה למשפט, שאז תיחשבנה בגירות אם גילן 18 שנים ומעלה.
3. הואיל ומגבלות הנשים שצוינו לעיל מולדות, ואין להאשימן בכך, אין לפרש אף מילה המופיעה בסעיף זה בדרך שתאפשר שימוש לרעה או התעללות בנשים.

                       (נכנס לתוקף ב-11 במרץ, 1991)

סיימתי בשבוע שעבר ספר מאוד מוצלח ומומלץ. שמו "שפת אם" (ותרגום השם, לדעתי, אפילו יותר מוצלח מהשם המקורי, Native Tongue) של סוזט היידן אלגין.

הוא מספר על עולם עתידני שבו נשים משוללות זכויות מכל וכל (ראו לעיל), משום שנחיתותן האינטלקטואלית "זכתה להוכחה מדעית".

בתחילת הספר בעלה של אחת הדמויות הראשיות חושב לעצמו שחבל שאין גם חקיקה שתאסור על נשים לרכוש כל דבר ללא רשותו של גבר, בכתב, או שיהיו שלטי "אין כניסה לנקבות" במקומות עבודה.

" 'ראה את הצד החיובי,' היה אביו אומר. 'היית יכול להיוולד לפני תיקוני וויסלר, היית יכול לחיות בעת בה נשים היו רשאיות להצביע, לשבת בקונגרס ארה"ב, והבריות הניחו לנקבה לכנות עצמה שופטת בית המשפט העליון. חשוב על כך, נערי, והיה אסיר תודה.'

(...) הוא היה בן שבע (...) והענישו אותו, אילצו אותו ללמוד בעל פה עשרות דפים של הטיות חסרות ערך של שמות עצם מתוך שפה מלאכותית חסרת ערך גם היא, על שעמד שם עם כל שבע שנותיו והזדעזע עד כדי כך שהיה טיפש דיו לכנות את אביו שקרן. הוא שכח את סיומות שמות העצם הם מזמן, אבל ההלם לא נטש אותו מעולם."

מאוד קשה לקרוא אותו מהבחינה הזו, כי את עוברת תוך כדי הקריאה קשת ווריאציות של זעם. ויחד עם זאת, הוא מעניין, ויש בו קטעים מצחיקים והוא כתוב טוב.

חוץ מהתמקדות בנושא הזה (של מעמד האישה), יש גם את נושא השפה.

המעמד ה"גבוה" בספר הם בלשנים שחשיבותם רבה בגלל יכולתם לתקשר בשפות חייזריות (כדוה"א מנהל קשרי מסחר ענפים עם המון עולמות). רוב הדמויות הראשיות בספר הן בלשניות (וליתר דיוק, משושלת צו'רניאק). 

הנשים העקרות בשושלת (ב"בית עקרוּת" – שם נוראי לבית שבו גרות נשים שכבר לא יכולות ללדת) עוסקות בחשאי בהמצאת שפה, "לאאדן", הבנויה ממילות "קידוד" שזה אומר למצוא מילים ושמות לדברים שמעולם לא היה להם שם. לדוגמא:

"להימנע מלשאול מתוך כוונות רעות, בייחוד כשברור שזקוקים מאוד לשאלה, לדוגמא: כשאנשים רוצים שישאלו אותם מה מצב רוחם או בריאותם וברור שהם רוצים לדבר על זה". 

חוץ מזה יש מין "תת-שפה", מין עגה או ז'רגון/ניב של אנגלית, שנקרא "לאנגליש", שהוא שפה של נשים, ושביומיום משמשת "זקן" לשפה האמיתית הנבנית בחדרי חדרים.  

הלאאדן היא שפת נשים כי, כאמור, היא מבטאת מילים שנשים צריכות בשפה שלהן, ומשום כך, היא שפה "רגשית" יותר, לטעמי.

המטרה שלה היא גם לשנות את המציאות. וזה מה שיפה בעיניי – ההתייחסות למילים כאל משהו שיש לו כוח לשנות את ההסתכלות על העולם ולכן גם לשנות אותו.

זה מעורר מחשבות ועיסוק בשאלה האם שפה של נשים היא באמת רגשית יותר? האם צורת ההתבטאות של אישה שונה מזו של גבר?

מאת קיטי