"ביום שהמוסיקה מתה"/אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר 

איך הייתם מתנהגים אם הייתם יודעים את התאריך המדויק של מותכם?

בדיוק בסוגיה הזו עוסק אופיר טושה גפלה בספר "ביום שהמוסיקה מתה".

הסיפור מתרחש באינוביל, עיר במדינה דמיונית ושולית בשם קרמנדין שנמצאת במערב אירופה. לאינוביל אין כל ייחוד כלשהו מלבד המון עצים, זרזיפי גשם בלתי פוסקים ואנשים שמדברים שפה שדומה להולנדית, רק "כמו מתוך תקליט של 78 סיבובים בדקה".

העיר הזו, פסיק קטן בתוך מדינה שהיא כמו שומה בין הולנד לבלגיה, הופכת להיות ידועה בגלל דבר אחד מפליא: תושביה יודעים מתי ימותו. לא כיצד ובאיזו שעה, אבל את היום המדויק.

הכול התחיל כאשר בשנת 1984 הגיע לעיר ליממה אחת נער בן שמונה עשרה בשם דוד פוקס, שהמתנה שקיבל מאלוהים הייתה ייחודית: הוא יכול היה להסתכל בעיניהם של אנשים ולראות בהן את תאריך מותם.

(כמעט) כל תושבי העיר הסתדרו בתור, נכנסו אל החדר שבו ישב, בתוך בניין העירייה, ישבו מולו כמה שניות ואז הוא כתב את תאריך מותם על דף לבן והכניס אותו לתוך תיקייה שנשאה את שמם.

כל מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה היה רשאי לגשת לבניין העירייה ולפתוח את תיקו. מי שבזמן הביקור כבר עבר גיל זה, יכול היה להמתין שבועיים ואז לפתוח את התיק.

הסיפור הוא סיפורה של דוּרה מאטר שמספרת על חייה בגוף ראשון, אבל בעצם הוא דיון בהבדלים בין אלו שיודעים מתי ימותו לבין אלו שלא. כלומר כולנו.

בעצם המשפט שמופיע בעמוד 378: "אדם יודע שיום אחד הוא ימות, אבל הוא חי את חייו כאילו זה לא יקרה", די מסכם את הנושא.

נקודה חשובה מאוד לאוהבי מוסיקה: המוסיקה היא חייה של דורה והספר מלא באזכור שירים, להקות, זמרים וז'אנרים. למי שנושם מוסיקה כמו חמצן, זהו דובדבן רציני על הקצפת (אישית לא הכרתי את השירים שהיא מדברת עליהם, חוץ מאשר כשהיא מדברת על שנות ה-80, ואז הכרתי 80% מהחומר).

תעשו לעצכם טובה ותקראו את "ביום שהמוסיקה מתה". יכולתי לכתוב הררי מילים על הספר והסופר, אבל רק אומר שגפלה הוא "משורר בפרוזה" ויותר מזה לא אכביר מילים. אני לא חושבת שאני זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי לכתוב לסופר ולספר לו כמה הוא ריגש אותי.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו