איזה גבר מקסים / מריאן קיז, הוצאת מטר

"הגשת בקשה לדמי אבטלה היא כמו 12 המשימות שהוטלו על הרקולס. זה אמור להיות פשוט - שילמתי מיסים, איבדתי את העבודה, ניסיתי ללא הצלחה למצוא עבודה אחרת, התרוששתי - אבל זה מסלול מכשולים. תמלאי את הטופס הזה. תמלאי את הטופס ההוא. תגישי דוח הכנסות מהשנה שעברה, דוח הכנסות מהשנה הזו, חשבונות, הוכחת אזרחות אירית, מכתב ממעסיק אחרון...

וגם אם במאמץ עילאי אני אצליח להגיש הכול, זה עדיין לא יספיק. עוד בקשות, מאתגרות יותר ויותר. תצלום של חיית המחמד הראשונה שלי. שלושה טראפלים לבנים. חתימה של טום קרוז. ההקלטה הראשונה של לילי הוורודה. בקבוק ונילה-טנגו במהדורה מוגבלת (משימה מכשילה, כי ונילה-טנגו הגיע רק בפחיות). רישום בפחם של התחת של זינאדין זידאן. שבבי פליז מהגביע הקדוש. אם אני אעשה הכול, אקבל מכתב שכתוב בו, 'מצאנו עילה נוספת. את לא זכאית לדמי אבטלה, לעולם לא תהיי זכאית לדמי אבטלה, אבל תביאי 10 גרם של קרן כתושה של חד קרן בקופסא יפה ונראה אם אפשר לשקול מחדש.' "

עם שם כזה של רומן רומנטי, רובכם עוברים (וגם עוברות) למדף הבא. אבל "איזה גבר מקסים" הוא ממש לא רומן רומנטי.

הגבר "המקסים" הוא פאדי דה קורסי, מספר 2 במפלגת ניו אירלנד, הוא גבוה, חתיך, סקסי, עם חיוך של מיליון דולר ויש האומרות שהוא מזכיר להן את ג'ון-ג'ון קנדי. אבל תאמינו לי, מקסים הוא לא.

פאדי נמצא רק ברקע. הדמויות הראשיות של הספר הן ארבע נשים, לכולן יש קשר כזה או אחר עם פאדי:

ראשית, לולה. אולי האהובה עלי ביותר. לולה היא סטייליסטית והחברה של פאדי. ויום אחד היא מגלה באינטרנט (!) שהחבר שלה מתחתן עם מישהי אחרת.

גלשתי ברשת ובדקתי מכרזים על תיק ינשוף (של סטלה מקרטני, לא סתם תיק ינשוף) בשביל לקוחה שעמדה להגיע איתו לאירוע התרמה למען חיות בר, ופתאום ראיתי את הכותרת. דה־קורסי מתחתן. חשבתי שזאת מתיחה. התקשורת תמיד ממציאה דברים, מוסיפה צלוליט לבחורות שאין להן ומסירה אותו מבחורות שיש להן. כשגיליתי שזה נכון, נכנסתי להלם. למען האמת חשבתי שאני חוטפת התקף לב. הייתי מתקשרת לאמבולנס אבל לא זכרתי שצריך לחייג 999. כל הזמן חשבתי על 666. המספר של השטן.

הידיעה כל כך הורסת אותה עד שהיא בורחת לשמונה חודשים לעיירת תיירות על החוף המערבי של אירלנד, נוקאבוי (רק שלוש וחצי שעות נסיעה מדבלין מאז שסללו את הכביש העוקף החדש), כדי להתאושש ולהחלים (בכלבו המקומי היא מבקשת לשכור סרטי נקמה [קיל ביל, הארי המזוהם, הסנדק, החבר'ה הטובים, בלתי נסלח] ואחר כך סרטי נקמה "עם בגדים" [לא רק בלונדינית, השטן לובשת פראדה]).

לולה קצת נוירוטית, אבל מבין ארבע הבנות הכי מצחיקה. אולי מנוירוטיות, אולי מייאוש. אם אנשים ראו אותי מצחקקת באוטובוס או ברכבת, זה רק בגללה.  

"הכוח משחית."

"ככה אומרים. וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט."

"מי אמר את זה?"

"קונפוציוס?"

"ג'ון לה קארה?"

"דוראן דוראן?"

"מישהו," הסכמנו. "בוודאות מישהו."

האישה השנייה היא גרייס (וגם השנייה האהובה עלי). היא עיתונאית (בעיקר תחקירים וכתבות צבע וגם טור קבוע), עצמאית, מחושלת, סרקאסטית, פמיניסטית ולא מוכנה לקבל חרא מאף אחד. את פאדי היא מכירה עוד מילדות.

השלישית היא אחותה התאומה, מרני, שפאדי היה החבר הראשון שלה. היום היא נשואה ואם לשתי בנות אבל תמיד אומללה.

האישה האחרונה שאינה מקבלת הרבה "זמן מסך" בספר היא אלישה, ארוסתו של פאדי, המתוארת בצבעוניות על ידי לולה כך:

"אלישה גבוהה, רזה, קארה בלונדיני קצר, די סוסית למראה, אבל לא במובן הנחמד של המילה, לא כמו שרה ג'סיקה פארקר, אלא דומה יותר לסלין דיון. הויסה!"

הספר נע מאישה לאישה, בקולות שונים (ואלישה ומרני הן היחידות שמסופרות בגוף שלישי) ובגופן שונה לכל אישה. כל פעם שנגמר חלק, זה כמו ללוות חברה לאוטובוס ולהיפרד ממנה.

כאמור, זהו אינו רומן רומנטי, וכמו גרייס, הוא יותר משמץ פמיניסטי, וכן, יכול להיות שבגלל זה הוא יותר "ספר בנות".

בסוף הספר כל הסיפורים מתחברים עם כמה הפתעות, כבונוס.

הקריאה זורמת וקולחת, וקשה מאוד להניח את הספר מהידיים. כשרק הייתי בתחילתו, עליתי לאוטובוס ושקעתי עד מהרה בסיפור. כשהרמתי את ראשי בסופו של דבר, גיליתי שפספסתי את המקום שהייתי צריכה לרדת בו בשלוש (!) תחנות. ואם זו לא הוכחה, אני לא יודעת הוכחה מהי.

את הספר סיימתי ביום כיפור. הצום היה אמור להסתיים ב-17:54. בפועל, קמתי מהספה ב-18:00 כי הייתי חייבת לסיים אותו. הכנתי לעצמי כוס ענקית של קפה ו... התחלתי לקרוא אותו מההתחלה...

מריאן קיז היא סופרת אירית שמסתבר שספריה הם רבי מכר באירלנד ובריטניה. אני בהחלט אנסה ספרים אחרים שלה.

הנה חלק מהפרק הראשון של הספר:

http://www.text.org.il/index.php?book=1002051

מאת מיס קיטי פנטסטיקו