"ביום שהמוסיקה מתה"/אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר 

איך הייתם מתנהגים אם הייתם יודעים את התאריך המדויק של מותכם?

בדיוק בסוגיה הזו עוסק אופיר טושה גפלה בספר "ביום שהמוסיקה מתה".

הסיפור מתרחש באינוביל, עיר במדינה דמיונית ושולית בשם קרמנדין שנמצאת במערב אירופה. לאינוביל אין כל ייחוד כלשהו מלבד המון עצים, זרזיפי גשם בלתי פוסקים ואנשים שמדברים שפה שדומה להולנדית, רק "כמו מתוך תקליט של 78 סיבובים בדקה".

העיר הזו, פסיק קטן בתוך מדינה שהיא כמו שומה בין הולנד לבלגיה, הופכת להיות ידועה בגלל דבר אחד מפליא: תושביה יודעים מתי ימותו. לא כיצד ובאיזו שעה, אבל את היום המדויק.

הכול התחיל כאשר בשנת 1984 הגיע לעיר ליממה אחת נער בן שמונה עשרה בשם דוד פוקס, שהמתנה שקיבל מאלוהים הייתה ייחודית: הוא יכול היה להסתכל בעיניהם של אנשים ולראות בהן את תאריך מותם.

(כמעט) כל תושבי העיר הסתדרו בתור, נכנסו אל החדר שבו ישב, בתוך בניין העירייה, ישבו מולו כמה שניות ואז הוא כתב את תאריך מותם על דף לבן והכניס אותו לתוך תיקייה שנשאה את שמם.

כל מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה היה רשאי לגשת לבניין העירייה ולפתוח את תיקו. מי שבזמן הביקור כבר עבר גיל זה, יכול היה להמתין שבועיים ואז לפתוח את התיק.

הסיפור הוא סיפורה של דוּרה מאטר שמספרת על חייה בגוף ראשון, אבל בעצם הוא דיון בהבדלים בין אלו שיודעים מתי ימותו לבין אלו שלא. כלומר כולנו.

בעצם המשפט שמופיע בעמוד 378: "אדם יודע שיום אחד הוא ימות, אבל הוא חי את חייו כאילו זה לא יקרה", די מסכם את הנושא.

נקודה חשובה מאוד לאוהבי מוסיקה: המוסיקה היא חייה של דורה והספר מלא באזכור שירים, להקות, זמרים וז'אנרים. למי שנושם מוסיקה כמו חמצן, זהו דובדבן רציני על הקצפת (אישית לא הכרתי את השירים שהיא מדברת עליהם, חוץ מאשר כשהיא מדברת על שנות ה-80, ואז הכרתי 80% מהחומר).

תעשו לעצכם טובה ותקראו את "ביום שהמוסיקה מתה". יכולתי לכתוב הררי מילים על הספר והסופר, אבל רק אומר שגפלה הוא "משורר בפרוזה" ויותר מזה לא אכביר מילים. אני לא חושבת שאני זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי לכתוב לסופר ולספר לו כמה הוא ריגש אותי.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

[על הספר באתר כתר]

מה היית עושה לו היית יודע את תאריך מותך.

בשאלה זו עוסק הספר של אופיר טושה גפלה: ביום שהמוסיקה מתה.

העיסוק במוות אינו זר לכתיבתו של גפלה. בספר עולם הסוף הוא מתאר את העולם שאחרי המוות שהוא למעשה דומה לעולם החיים. פה הוא עוסק בלפני באמצעות יצירת עיירה דמיונית בשם אינוביל אליה הגיע נער מסתורי שיכול היה לנבא את המוות של כל בני העיירה. את תאריכי המוות סגרו במבנה מיוחד וכל מי שמגיע לגיל 16 יכול לבחור אם לדעת או לא.

הידיעה משפיעה, על מהלך החיים של האנשים ואף על התנהלות העיר עצמה. יש הבוחרים לנצל כל רגע ורגע ולחשב כל פעם את קיצם לאחור כמו אותו שחקן שמחלק את חייו לשעות ומוותר על שינה כדי לדחוס עוד ועוד עד שבסוף הוא מגיע לטירוף ולהשלמה. חברות מתקרבות לאחר הגילוי שתאריך מותן זהה. חברת הביטוח מציעה תוכניות מותאמות לכל תאריך מוות וחלק בוחרים לברוח מאותו גורל ולחיות במקום אחר.

דורה גיבורת הרומן היא יוצאת דופן בעיירה. היא באה לבדוק את תאריך מותה ומגלה דף לבן וריק מה שהופך אותה לחריגה בסביבתה. בהמשך רואים איך דווקא אי הידיעה הופכת אותה לחופשייה יותר בהתנהלותה בחיים.

יש בספר הרבה קסם ומסתורין שכן טושה גפלה אמן בלתאר התנהגויות אנושיות במצבים חריגים ומזה נהניתי מאד. השאלה שעומדת בבסיס העלילה מעוררת מחשבה והמסקנה שלי הייתה שלא הייתי רוצה למרות הסקרנות הרבה לקבל את המסגרת של חיי בשלמותה. התודעה האנושית מכחישה את המוות ומדחיקה אותו ומצד שני מקבלת ממנו תזכורות כל פעם שאדם קרוב ואהוב נפטר או ממוות של אנשים שהכרת. באינוביל האנשים מתכננים את מהלך חייהם ביעילות מחרידה. מתחתנים צעירים ולא מתברברים בגלל הידיעה שזמנם קצוב. יש אנשים במציאות הרגילה שחיים ככה ואני תוהה מה עושים אנשים בעלי בעיות התארגנות שיודעים את תאריך מותם.

אהבתי מאד את דמותה של דורה שחיה את חייה דרך המוסיקה. היא שורצת בחנויות תקליטים ומחוברת לאוזניות. טושה גפלה למעשה הרכיב לה פסקול חיים שאת חלקו הייתי סקרנית להכיר. בהמשך היא זוכה להיות תקליטנית לוויות (אחת הפריווילגיות של לדעת את המוות  היא האפשרות לארגן לוויה לפי רוחך. עוד דבר שנשמע לי כמו משימה מעיקה לעילא).

קראתי את הספר במנות קטנות. התחלתי אותו בטיסה והיה לי מחסום שהשתחרר בהמשך בגלל העיסוק בנושא כל כך כבד. לאחר מכן המחסום נפרץ ולא יכולתי להניח אותו מהיד. למרות הכובד הוא משעשע לעתים, אנושי מאד וחד אבחנה ובעיקר נותן תחושה של משהו מקורי שלא נתקלתי בו בעבר. ממליצה מאד. 

מאת ג'וליאנה

עוד על הספר במועדון קריאה

[על הספר באתר ההוצאה]

אם הייתה ניתנת לכם האפשרות לדעת את תאריך מותכם, האם הייתם בוחרים באפשרות כזאת? לא את סיבת המוות, את התאריך בלבד.

לא. לא תוכלו לדעת אם תקדים את התאריך הזה מחלה ארוכה וקשה, או אולי פשוט יכה אתכם ברק, ככה, חד וחלק.

ועכשיו, בואו נרחיב את המעגל. לא רק את  תאריך מותכם תוכלו לדעת, אלא גם את זה של הוריכם, בני זוגכם, ילדיכם, חבריכם. לטוב ולרע. מחר או בעוד 70 שנה.

ועכשיו, להחליט.

אחת ,שתיים ושלוש.

לעיירה אינוביל, עיירה לא נודעת בארץ לא נודעת שעל גבול הולנד, מגיע נער בעל יכולת מופלאה. שב מולו, הוא יביט בעיניך ויקרא בהן את תאריך מותך.

הפיתוי לדעת גדול מדי, ותושבי העיירה עומדים בתור. הנער קורא את התאריך, רושם אותו על דף, מכניס לתיקייה, ומאותו הרגע חופשי כל תושב להחליט אם ומתי יפתח אותה.

הילדים זכאים לפתוח אותה מגיל 18.

מה קורה לאדם שיודע את תאריך מותו?

 האם יבלה את 60 השנה הבאות באדישות, מפני שנלקח ממנו המסתורין?

או אולי ייכנס לדיכאון מפני שמותו קרוב מכפי שציפה?

אולי יחל לעסוק בספורט אקסטרים, או ייסע לג'ונגלים ויבקש מהסובבים אותו לא לציין בפניו את היום בשבוע.

האם יתחיל לספור את השנים, ימיר אותן בחודשים ואחר כך בימים, עד שימצא עצמו מאושפז, עם רבים מחבריו?

או שיתחיל לטפח את חלקת הקבר שלו ולתכנן את מסיבת הפרידה ?

והעיירה?

עיירה בה נשלח אחת לשנה מכתב לכל התושבים מה"מחלקה לתכנון החיים", העוזרת לאנשים לתכנן את חייהם בצורה המספקת ביותר, עד טווח של חמש שנים מתאריך מותם, "חמש שנות הקצפת"-שנים בהן אין איש יודע מה יהיה מצבו הבריאותי.

עיירה שמתחלקת לאלה ש"יודעים" ולאלה שנולדו אחרי ביקור הנער ולא יידעו עד לרגע מותם.

לאלה שפתחו את התיקים ולבודדים שסירבו להאמין בנער ונקראים מעתה-

" הספקנים".

ולעוד אחת.

המספרת, דורה מאטר, שביום הולדתה ה 18 פותחת את התיק ומוצאת בו...דף ריק.

האם תחיה לנצח?

האם גורלה הוא שגרם לה להתיישב מול הנער כילדה בת חמש בדיוק ברגע בו היה נתון  בחוסר תשומת לב ובלבול?

כך או כך, דורה שונה.

נערה באינוביל שאין לה אפשרות לדעת את יום מותה.

נערה שגורמת מעתה לכל הראשים להסתובב, לאנשים לצחקק מאחורי גבה.

דרך מרתקת בה בוחן הסופר הנפלא אופיר טושה גפלה את התמודדות החברה עם השונה, והתמודדות השונה עם החברה..

הרבה מחשבות מעורר הספר וביניהן, אי אפשר להניח אותו מהיד.

ואני... לא, עוד לא הצלחתי להחליט אם הייתי פותחת את התיק או לא.

מאת אירית ישראלי