החיים על פי לובקה / לורי גרהאם, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, מאנגלית: יואב כ"ץ

שמי אולגה אילייבסקה, אני תורגמנית בולגרית בינלאומית בהצלחה מוסמכת. בגלל שאכן תרגמתי אורחים רבי מעלות בבולגריה ובעולם כולו, אני יצאתי לגלגול הופעות עולמי של סבתות מגורני, מה עושות מוזיקה בלתי מתקדמת משנות אתמול, אבל תאגיד ענק להקלטת דיסכּים קומט מתעקש לעשות גלגול, לכן אסע איתן.

המנהיגה של סבתות מגורני, שם שלה לובקה לילובה, מה היא איקָרָה לא משכילה וגם היא אכן חושבת שהיא יודעת אנגלית, אבל תעשה הרבה טעויות ומוציאה שמות רעות לעם הבולגרי. מי יודע איזה חורבנות יכולים לבוא.

סבתות מגורני באות לסופיה שרתון מלון בבוקר של יום רביעי. אכן דיברתי עם סטנקה סטויאנובה. יש לה טלפונייד, למרות שהיא סבתא זקנתית מכולן בעלת שבעים וחמש שנה. לפי דעותי זהו גיל מבוגר מדי לגלגול תרבותי. סטנקה אומרת שהן יבואו במכונית מוסקוביץ' של גריגור ניקולוב, בן של קיצ'קה ניקולובה, אבל בעשר בבוקר הגיעה מכונית מוסקוביץ' עם ארבעה אנשים רק: לובקה לילובה, קיצ'קה ניקולובה, זווטה בוריסובה ואישה בלתי מצופה, דורה גברילובה.

איפה מארה פטקובה, שאלתי את עצמי. איפה סטנקה סטויאנובה?

"בגלל גילאים שלה, מארה פטקובה לא באה לגלגול זה," השיבה לובקה לילובה.

גם במכונית מוסקוביץ' רק מטענים של שלוש סבתות. במקום מזוודה, דורה גברילובה לובשת הרבה הרבה מלבושים, כמו בובת מטריושקה, כדי שעובדי מטענים לא יכולים לגנוב. אפילו לא הביאה איתה רקוויזיטים אישיים, דוגמאות, סבונים, מטאטא שיניים. אבל לובקה לילובה אומרת, "אין צורך מטאטא שיניים. דורה גברילובה אין שיניים לה."

אחר כך הגיעה סטנקה סטויאנובה בלימוזינה מרצדס של בן, גוגו סטויאן.

כשהגענו לעיר האנגלית הית'רו, נוכחנו לדעת כי מנהל רם דרג של דיסכים קומט, באזז ווקסלר, זהו אינו אדון אנגלי. היא נקבה אמריקאית. כאשר הגענו זה גרם אותי הפתעה רבה. מה גם היא לא לובשת חליפה של איש עסקים אלא בגדים של שפחת מין מערבית. אולי היא לא התרוממה לעמדה זאת בגלל מצוינות, אלא בגלל טובות הנעה מיניות. אני אשקיף עליה.

עם באזז ווקסלר ישנו איש צעיר ונעים, מאל קליוור, שאכן מגיש עזרה לה ולכל אנשים מה צריכים.

מיד נסענו עם נהג ג'רי והמיקרו-בוס לוקסוס שלו לעיר אגדית קינג לין בה יעשו הסבתות מגורני הספקטקל שלהם מחר.

סטנקה סטויאנובה לא נסעה איתנו. במקום זה, באולם נכנסים חיכה לה נכד שלה, בויקו סטויאן, עם שומרי גוף. זה לא מוצא חן בעיני. למה זמרנית מכפר חייבת שומרי גוף? למה חייבת היא לנסוע בלימוזינה כמו אישה של בכירי מפלגה?

באזז ווקסלר היא לא אדם בריא, היא לובשת משקפי נגד שמש גם בלאונג'ה של מלון. והיא לובשת מלבושים משונים.

אנשים אנגלים לא נהנים ממלבוש אלגנטי. הם לובשים רק ג'ינסים כחולים, אולי עם כתמים, אולי חורים. יוצאת מהכלל, מלכה אליזבת, המונרכית, לא לובשת זה.

באזז ווקסלר היא אדם אמריקאי. היא גרה שנים רבות בממלכה מאחדת, אבל בשביל צוואר חדש היא חזרה באמריקה. קראתי על פרוצדורות אלה. גם אפשרי שדיים חדשים, גדולים מאוד.

היא הגידה, "אנחנו חייבות להישאר צעירות ויפות, אולגה. בביזנס שלי, אדם לאדם זאב."

בבולגריה אין אנשים זאב.

נהג ג'רי אומר היא מסומיימת משוגעת. הוא מקווה שבוס בקומט יעיף אותה (ביטוי עממי דיבורי, בתור תורגמנית בינלאומית אני רוצה תמיד לעשות התקדמויות) ואז נוכל להשלים גלגול הופעות של סבתות בשכּט. על-אף-פי-כי, אני יכולה להצטער עליה. היא תוצר דקדנטי של שיטה קפיטליסטית רקובה.

אבל במלון דה-לוקס בינלומי בקליבלנד אכן דיברנו לכשעצמנו על דברים שונים ונוכחנו כי בחיים שלנו יש זהויות רבות. אני מבוגרת של מכון לובדיב בסופיה, היא למדה באוניברסיטת חיים, אבל בלי לקבל דיפלומה. אני לא יודעת איפה מוסד לימוד זה.

שתינו אנו נולדנו 1961, שתינו חיינו בבדידותיות, כל אחת לקחה לה שם חדש להתחיל חיים חדשים, שתינו הגענו לדרגה גבוהה ביותר של מקצועותנו, אבל יש לנו דאגות רבות על עתיד.

באזז אכן אמרה, "אולגה, את לא חייבת להיות תמיד תורגמנית. את יכולה לשנות. את יכולה להיות כל דבר מחורבן שאת חפצה."

אבל אני לא יודעת איזה דבר מחורבן אני אהיה.

אולי השתכרנו יותר מדי וודקה. לפני זה אכן לא דיברתי עם שום בני אדם אחרים על נושא פרטי. בבולגריה זה לא מנהג שלנו. אבל אני מאמינה שלא הייתה סכנה לדבר עם באזז ווקסלר, כי היא שוכחת מהר מאוד הכול.

באזז ווקסלר היתה תמיד בטוחה שההורים שלה לא רצו אותה. אחרת למה הם קראו לה "בריל"? בגיל שש עשרה היא עזבה את הבית ושינתה את שמה, וכיום, בגיל ארבעים ושתיים, היא מנהלת את תחום המוזיקה האורבנית בחברת מוסיקה גדולה בלונדון, בקיאה בכל תעשיית הרוק, הרוק הכבד והמטאל, בת בית בכל המועדונים השווים ויוצאת לסיבובי הופעות עם הלהקות שהן הכי הצעקה האחרונה.

הספר נכתב רובו ככולו מנקודת מבטה של באזז ומתחיל ביום שבו הבוס שלה מבקש ממנה להחליף מישהי במחלקת מוסיקת עולם שחלתה, ולצאת לסיבוב הופעות באנגליה ובארה"ב עם להקה בולגרית המונה חמש נשים, רובן מבוגרות, אשר שרות שירי עם בולגריים.

אל סיבוב ההופעות מצטרפת אולגה המתורגמנית הבולגרית וחלק קטן מהספר הוא פרקים מיומנה, המתארים את הסיבוב דרך עיניה.

"החיים לפי לובקה" הוא ספר משעשע ורב התרחשויות, המגולל מה קורה כאשר נפגשים מערב ומזרח.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

חלקנו כמו מים, חלקנו כמו חום

חלקנו כמו הלחן וחלקנו כמו הקצב

במוקדם או במאוחר כולנו נמות

למה שלא נישאר צעירים?

כה קשה להזדקן בלי מטרה

איני רוצה לקמול כמו סוס דהוי

נעורים הם כמו יהלומים בשמש

ויהלומים הם לנצח.

    (צעיר לנצח/ אלפאוויל)

סיפור אהבה אמיתי ועצוב במיוחד / גארי שטיינגרט, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, מאנגלית: קטיה בנוביץ'

גיבור הספר הוא לני אברמוב, אמריקאי בן 39 ממוצא רוסי, שגר בניו יורק (קווינס) ועובד בחברת "שירותים פוסט אנושיים", שהיא חלק מתאגיד עשיר ומפלצתי העוסק בנדל"ן, אבל בעיקר באבטחה וביטחון. החברה עוסקת ב"הצערה" והארכת חיים, בשאיפה להגיע לאל-מוות, של לקוחות עשירים על ידי טיפולי דה כרוניפיקציה באמצעות ננו-טכנולוגיה בתאים. 

לני מתאהב ביוניס פארק, קוריאנית בת 24.

הסיפור מתרחש בעתיד קרוב כלשהו שבו ארה"ב בקריסה כלכלית, פוליטית וערכית, הדולר לא שווה כמעט כלום, הכול צמוד ליואן הסיני וארה"ב בעצם "חבה את חייה" לרפובליקה הקפיטליסטית העממית של סין (שההמנון הכמעט רשמי שלהם הוא "צעיר לנצח" [אגב, השיר היה להיט ענק ביפן - ק.פ]), שנותנת לה אשראי. בעצם, ארה"ב חייבת לסין מיליארדים של יואן, ובפועל, היא מזמן לא עצמאית ונתונה לרחמיהם של הנגיד הבנק הסיני וקרן המטבע הבינלאומית.

ארה"ב גם פלשה לוונצואלה (כי אין כמו מלחמה טובה להשכיח מהעמך שהחיים שלו בזבל, ובואו נודה על האמת, תמיד יש כמה מנוולים שמרוויחים כלכלית ממלחמה, ע"ע חברת האם של לני), וברחובות מתקיימת מחאה של ותיקי המלחמה, שלא קיבלו את הבונוס המובטח להם, ושל העניים (בעלי נכסים בשווי נמוך = בנש"נים. בעלי נכסים בשווי גבוה נקראים בנש"גים).

אין בספר הזה אלמנטים עתידניים בכלל, הוא מאוד מציאותי, ומה שלא קורה כבר, אל דאגה - אנחנו כבר כמעט שם.

כאמור, ארה"ב היא כבר מזמן לא מעצמה בשום תחום שהוא, ולמעשה, אף סובלת מאמברגו מסחרי. "השחקנים" הראשיים בעולם הם סין, כאמור, סקנדינביה וערב הסעודית. כמו כן, מדינות מסוימות באירופה, כמו איטליה (שחלק ממחוזותיה הפכו לעצמאיים) והולי-פטרו רוסיה (שעשירה בנפט, כמרומז משמה) - נמצאות במצב יציב מאוד.

מוזכרות עוד מדינות כמו קנדה-יציבות וגם אנחנו שם - מדינת-משטרה ישראל שנשלטת ע" כנסת שכולה חרדית (אמרתי כבר שזה ספר מציאותי, לא?).

הספר כתוב בצורת קטעים מיומנו של לני וקטעים מחשבון הרשת של יוניס.

זה טעון הסבר. כל העולם מקושר לרשת בשם "גלובל טינס" שהיא קצת שונה מהאינטרנט של היום. אחרי קריאת הספר הגעתי למסקנה שזה כמו פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם ביחד.

כולם נושאים איתם מכשיר בשם "אפּארט", זה מעין טאבלט בגודל של סמארטפון. אנשים לא נפרדים מהאפארט שלהם ועסוקים כל הזמן בלשדר סטרימים ולשלוח טינים (כמו האימייל והצ'אט של היום) ואימג'ים.

"חגגתי את האמהות בנות העשרה מבתי ולאדק שנפנו אל שגיאותיהם המביכות של ילדיהן [....]. התענגתי על שפתם המדוברת של ילדים. פעלים מנופחים, שמות עצם נפיצים, מילות יחס מעוותות להפליא. שפה, לא נתונים. כמה זמן יחלוף לפני שהילדים האלה ישקעו בתוך עולם האפארטים הקצבי של אמהותיהם העסוקות ואבותיהם הנעדרים?" (עמוד 66)

מזכיר לכם משהו?...

אם חלוקת קשב מצוינת לא מספיקה כיום, כשאת מנסה לעבוד או לקרוא ברכבת, כנראה שבמציאות של הספר תצטרכי מוח ביוני מ"שירותים פוסט אנושיים".

למבוססים יותר ולאלה שהם יותר "בעניינים" יש כבר דור חדש של אפארט בגודל של חלוק נחל על תליון, שיש לו אפליקציית "דרג אותי +". את מפנה את המכשיר למי שאת רוצה "לקייק" (פועל שמשמעותו "ליצור קהילה") ומקבלת נתונים כמו ערך זיוני (fuckability), דירוג אופי ופרטים אישיים.

כאמור, לכולם יש פרופיל ברשת הזו ואפשר למצוא עליהם כל פרט שתרצו, לרבות היכן הוריהם גרים, מה הם למדו, איפה הם נמצאים כרגע וכו'.

 אתם רוצים פרטיות? אל תצחיקו אותי.

כל אלה שהיום נזהרים בשבע עיניים בפייסבוק שלא לתרום פרטים אישיים, לא לפרסם תמונות ולצעוק על אנשים אחרים שמתייגים אתכם, אוטוטו מאמציכם יהיו לשווא. שלא לומר, פתטיים.

ברחובות עומדים "עמודי אשראי" בעלי מוני "לד" שמקבלים נתונים מהאפראטים ופולטים דירוגי אשראי על מי שעובר לידם (ללני יש 1,520 מתוך 1,600).

האפארט משמש גם כתעודת זהות ולכן הוא צריך להיות עליך כל הזמן.

המדינה מנוהלת על ידי רשות השיקום האמריקאית (רש"א) והמשמר הלאומי, שמציב מחסומים בכניסה לתחנות רכבת ולנמלי תעופה ועל גשרים, ובודק אפארטים (מי שנמצא ללא אפארט - נכלא) ומבצע חיפוש גופני. הסיפורים שמדי פעם מסופרים בספר על התנהלות אנשי המשמר הלאומי, די צפויים כשלוקחים בחשבון שגברים דרומיים מובטלים מגויסים להיות אנשי משמר לאומי.

ארה"ב היא מעין פאשיזם קפיטליסטי. פעם חשבתי שפאשיזם וקפיטליזם הם שני דברים הפוכים, אבל כשאני חושבת על זה, זה ממש לא חייב להיות כך. שילוטי החוצות מעודדים את הלטינים לחסוך ואת האסיאתים לבזבז. רשות התובלה מולאמת (וכמובן חלה התדרדרות בשירות של הרכבת התחתית) והממשלה מגרשת מהגרים עניים (בנש"נים). ושוב, לא כל כך דמיוני, נכון?

מקצועות העתיד הם מדיה, אשראי וקמעונאות, שבעצם משקפים את כל מה שעיקרי במציאות הזו: תקשורת באמצעות אפארטים, מצב פיננסי של הפרט ושימת דגש על הוצאת כסף.

החברה מאדירה את הצעירים, הזקנים כבר לא רלוונטיים (ומכאן הנהייה אחר טיפולים שידחו את הזקנה, שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים אמידים). מה ששם כמובן את לני בתפקיד האנדרדוג, כיאה לפרוטגוניסט שלנו: גבר שהוא כמעט בן ארבעים, לא נאה או חתיך לפי שום הגדרה, נוטה להשמנה ועם כולסטרול ולחץ דם גבוהים, קו שיער בנסיגה ומשקפיים, אולי היחיד שיש לו בבית קיר מלא בספרים.

אם החשש שלנו הוא שהנוער של היום יהפוך לאנשים בורים, עילגים וחסרי השכלה, גם הנוער במציאות של הספר מדבר עם "כאילו" ולא קורא ספרים. הילדים גדלים תוך אמונה שספרים (פיזיים) הם מסריחים, ה"ניו יורק טיימס" הפך ל"ניו יורק לייף-סטייל טיימס" והילדים לומדים רק לסרוק טקסטים על מנת להוציא מהם מידע.

"אפילו אני מתקשה לעקוב, זו לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעידן של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי....". (עמוד 333) (לני מנסה לנחם את יוניס)

בעיקרון, הנוער מתרכז במדיה, קניות וסקס. הוא שקוע באפארט שלו, גולש בקניונים וירטואליים ורוכש פריטים כמו תחתוני "כניעה מוחלטת" (תחתונים המוּסרים בלחיצת כפתור שממוקם באזור המפשעה), ג'ינס "קליפת בצל" (ג'ינס שקוף) וחזיית ניפלֵס שמדגישה את הפטמות, בחנויות בשם "כוסעסיסי" ו"יוקרתחת".

זה לא רק סיפור אהבה, זה בעיקר סיפור עצוב ואמיתי, על אהבה של מישהו לאמריקה ולניו יורק, ספר סאטירי לא מצחיק של גארי שטיינברג, סופר שדומה מאוד לדמות שלו, לני אברמוב - יהודי אמריקאי שנולד בלנינגרד וחי במנהטן.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

המעניק / לויס לורי, כתר הוצאה לאור

"... אנחנו לא מעזים להניח לאנשים לבחור בעצמם."

"אולי זה לא בטוח?" הציע המעניק.

"אין ספק בזה לא בטוח," אמר ג'ונאס בהחלטיות. "מה היה קורה אילו היו מאפשרים להם לבחור את בני הזוג שלהם בעצמם? והם היו טועים בבחירה? או מה היה קורה," המשיך, כמעט מתפקע מצחוק בגלל חוסר ההיגיון. "אילו היו בוחרים את המשרות שלהם בעצמם?"

"מפחיד, לא כן?" אמר המעניק.

ג'ונאס גיחך. "מפחיד מאוד. אני אפילו לא מסוגל לתאר לעצמי דבר כזה. אנחנו באמת חייבים להגן על אנשים מפני בחירות לא נכונות."

"זה יותר בטוח כך."

"כן," הסכים ג'ונאס. "הרבה יותר בטוח."

את הספר הזה מצאתי בכתבה על אוטופיות ודיסוטופיות, ולמרות שיש לי כבר רשימה של ספרים שאני רוצה לקרוא, הלכתי לספרייה ולקחתי אותו.

זה אמור להיות כביכול ספר נוער, אבל כטבעם של ספרי נוער – לא רק.

אני מכלילה אותו בסוגה של "ספרות ספקולטיבית", כי הוא לא מד"ב (אין בו טכנולוגיה עתידנית או חייזרים) ולמרות שיש בו אלמנטים שאולי אפשר להגדיר כפנטסטיים, בעיניי הוא גם לא פנטזיה (אם כי ספרות ספקולטיבית כוללת בתוכה, כמובן, מד"ב ופנטזיה, אבל גם היסטוריה חלופית, עולמות/תקופות חלופיים וכו'ׂ).

הסיפור הוא על ג'ונאס שחי בקהילה סגורה (אצלי בראש היא נורא הזכירה לי קיבוץ), שחיה לפי חוקים מוסדרים והכול בה מאורגן, ידוע וממושמע. ילדים בני 12 מקבלים בטקס פומבי את המשרה שיעסקו בה במשך רוב חייהם. ועדת הקשישים שמנהלת את הקהילה צופה בילד, מתרשמת מתחומי העניין שלו, בעיקר על פי שעות ההתנדבות בקהילה שהוא בוחר החל מהיותו בן 9, ובוחרת לו משרה: מהנדס, מתחזק שבילים, משרה בתחום הצדק והמשפט, מנהל פנאי (עובד עם ילדים אחרי שעות בית הספר), מטפל בקשישים, מחלק מזון וכו'. יש נשים שמקבלות משרה זמנית כאם-יולדת. הן יולדות 3 ילדים ואז נשלחות לאחד מהמפעלים בקהילה שמייצרים מזון או מוצרי צריכה לאנשי הקהילה.

אדם בוגר יכול להגיש בקשה לבן/בת זוג והוועדה בוחרת לו בן/בת זוג לפי התאמה באופי, משרה, אינטליגנציה וכו'. כשבני הזוג רוצים להקים "יחידה משפחתית", הם מגישים בקשה לקבלת ילד.

הילדים מטופלים, מיד לאחר היוולדם, בבית תינוקות, שבו "מטפחים" מטפלים בהם 24 שעות ביממה. בגיל שנה הם מקבלים שֵם בטקס קהילתי מיוחד ואז נמסרים לזוג הורים. הורים יכולים לקבל עד שני ילדים.

כשהילדים מתבגרים, אחרי שקיבלו הכשרה למשרה שקיבלו (ישנן משרות שההכשרה להן קצרה, כמו פועלים למיניהם ואמהות-יולדות), הם יכולים לקבל יחידה משפחתית משל עצמם, והוריהם עוברים לבית של "אזרחים חסרי ילדים" ומאוחר יותר ל"בית זקנים".

בטקס ה-12 שלו מקבל ג'ונאס משרה שהופכת את חייו על פיהם ומשנה את כל מה שידע וחשב על העולם.

ואז הקשישה הבכירה פנתה לאחור ועזבה את הבמה, עזבה אותו שם לבדו, עומד ופניו אל ההמון, שלפתע, כאיש אחד, החל ללחוש את שמו.

.... בדקלום שמו - ידע ג'ונאס - הקהילה מקבלת אותו ואת התפקיד החדש שיועד לו, מעניקה לו חיים ממש כפי שהעניקה חיים לילד-חדש. לבו גאה בו בהכרת תודה ובתחושת גאווה.

אך בד בבד גם נמלא ג'ונאס פחד. הוא לא ידע מה פירושה של הבחירה בו. הוא לא ידע מה הוא עומד להיות.

או מה עומד לקרות לו.

אבל בספרים על אוטופיות, כמו בספרים על אוטופיות, האוטופיה מהר מאוד מתבררת כדיסוטופיה. על אף החיים הנוחים והטובים בקהילה, אי אפשר שלא לחוש חוסר נוחות ממש מתחילת הקריאה.

עם עלות השחר יימשכו החיים המסודרים והממושמעים שהכיר כל ימיו כהרגלם... החיים שמעולם לא היה בהם דבר בלתי צפוי. או לא נוח. או יוצא מגדר הרגיל. החיים חסרי הצבע, הכאב או העבר.

אולי כי כל צורת החיים שלהם שונה ממה שהכרנו אי פעם, אבל במיוחד כי הילדים מקבלים מדי יום גלולה לדיכוי היצר המיני החל מהפעם הראשונה שהם חווים התעוררות מינית, ובגלל זה שיש המון דברים שהדהדו לי כמו "1984" (הרמקולים שמותקנים ביחידות המשפחתיות על הקירות, שלא רק משדרים, אלא גם קולטים).

זה ספר דק מאוד (151 עמודים) שסיימתי בזמן שיא של 4 ימים (בשבילי זה שיא), ושמומלץ מאוד לקרוא, ולו רק בגלל שהוא גורם לך לחשוב.

מאת קיטי

איזה גבר מקסים / מריאן קיז, הוצאת מטר

"הגשת בקשה לדמי אבטלה היא כמו 12 המשימות שהוטלו על הרקולס. זה אמור להיות פשוט - שילמתי מיסים, איבדתי את העבודה, ניסיתי ללא הצלחה למצוא עבודה אחרת, התרוששתי - אבל זה מסלול מכשולים. תמלאי את הטופס הזה. תמלאי את הטופס ההוא. תגישי דוח הכנסות מהשנה שעברה, דוח הכנסות מהשנה הזו, חשבונות, הוכחת אזרחות אירית, מכתב ממעסיק אחרון...

וגם אם במאמץ עילאי אני אצליח להגיש הכול, זה עדיין לא יספיק. עוד בקשות, מאתגרות יותר ויותר. תצלום של חיית המחמד הראשונה שלי. שלושה טראפלים לבנים. חתימה של טום קרוז. ההקלטה הראשונה של לילי הוורודה. בקבוק ונילה-טנגו במהדורה מוגבלת (משימה מכשילה, כי ונילה-טנגו הגיע רק בפחיות). רישום בפחם של התחת של זינאדין זידאן. שבבי פליז מהגביע הקדוש. אם אני אעשה הכול, אקבל מכתב שכתוב בו, 'מצאנו עילה נוספת. את לא זכאית לדמי אבטלה, לעולם לא תהיי זכאית לדמי אבטלה, אבל תביאי 10 גרם של קרן כתושה של חד קרן בקופסא יפה ונראה אם אפשר לשקול מחדש.' "

עם שם כזה של רומן רומנטי, רובכם עוברים (וגם עוברות) למדף הבא. אבל "איזה גבר מקסים" הוא ממש לא רומן רומנטי.

הגבר "המקסים" הוא פאדי דה קורסי, מספר 2 במפלגת ניו אירלנד, הוא גבוה, חתיך, סקסי, עם חיוך של מיליון דולר ויש האומרות שהוא מזכיר להן את ג'ון-ג'ון קנדי. אבל תאמינו לי, מקסים הוא לא.

פאדי נמצא רק ברקע. הדמויות הראשיות של הספר הן ארבע נשים, לכולן יש קשר כזה או אחר עם פאדי:

ראשית, לולה. אולי האהובה עלי ביותר. לולה היא סטייליסטית והחברה של פאדי. ויום אחד היא מגלה באינטרנט (!) שהחבר שלה מתחתן עם מישהי אחרת.

גלשתי ברשת ובדקתי מכרזים על תיק ינשוף (של סטלה מקרטני, לא סתם תיק ינשוף) בשביל לקוחה שעמדה להגיע איתו לאירוע התרמה למען חיות בר, ופתאום ראיתי את הכותרת. דה־קורסי מתחתן. חשבתי שזאת מתיחה. התקשורת תמיד ממציאה דברים, מוסיפה צלוליט לבחורות שאין להן ומסירה אותו מבחורות שיש להן. כשגיליתי שזה נכון, נכנסתי להלם. למען האמת חשבתי שאני חוטפת התקף לב. הייתי מתקשרת לאמבולנס אבל לא זכרתי שצריך לחייג 999. כל הזמן חשבתי על 666. המספר של השטן.

הידיעה כל כך הורסת אותה עד שהיא בורחת לשמונה חודשים לעיירת תיירות על החוף המערבי של אירלנד, נוקאבוי (רק שלוש וחצי שעות נסיעה מדבלין מאז שסללו את הכביש העוקף החדש), כדי להתאושש ולהחלים (בכלבו המקומי היא מבקשת לשכור סרטי נקמה [קיל ביל, הארי המזוהם, הסנדק, החבר'ה הטובים, בלתי נסלח] ואחר כך סרטי נקמה "עם בגדים" [לא רק בלונדינית, השטן לובשת פראדה]).

לולה קצת נוירוטית, אבל מבין ארבע הבנות הכי מצחיקה. אולי מנוירוטיות, אולי מייאוש. אם אנשים ראו אותי מצחקקת באוטובוס או ברכבת, זה רק בגללה.  

"הכוח משחית."

"ככה אומרים. וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט."

"מי אמר את זה?"

"קונפוציוס?"

"ג'ון לה קארה?"

"דוראן דוראן?"

"מישהו," הסכמנו. "בוודאות מישהו."

האישה השנייה היא גרייס (וגם השנייה האהובה עלי). היא עיתונאית (בעיקר תחקירים וכתבות צבע וגם טור קבוע), עצמאית, מחושלת, סרקאסטית, פמיניסטית ולא מוכנה לקבל חרא מאף אחד. את פאדי היא מכירה עוד מילדות.

השלישית היא אחותה התאומה, מרני, שפאדי היה החבר הראשון שלה. היום היא נשואה ואם לשתי בנות אבל תמיד אומללה.

האישה האחרונה שאינה מקבלת הרבה "זמן מסך" בספר היא אלישה, ארוסתו של פאדי, המתוארת בצבעוניות על ידי לולה כך:

"אלישה גבוהה, רזה, קארה בלונדיני קצר, די סוסית למראה, אבל לא במובן הנחמד של המילה, לא כמו שרה ג'סיקה פארקר, אלא דומה יותר לסלין דיון. הויסה!"

הספר נע מאישה לאישה, בקולות שונים (ואלישה ומרני הן היחידות שמסופרות בגוף שלישי) ובגופן שונה לכל אישה. כל פעם שנגמר חלק, זה כמו ללוות חברה לאוטובוס ולהיפרד ממנה.

כאמור, זהו אינו רומן רומנטי, וכמו גרייס, הוא יותר משמץ פמיניסטי, וכן, יכול להיות שבגלל זה הוא יותר "ספר בנות".

בסוף הספר כל הסיפורים מתחברים עם כמה הפתעות, כבונוס.

הקריאה זורמת וקולחת, וקשה מאוד להניח את הספר מהידיים. כשרק הייתי בתחילתו, עליתי לאוטובוס ושקעתי עד מהרה בסיפור. כשהרמתי את ראשי בסופו של דבר, גיליתי שפספסתי את המקום שהייתי צריכה לרדת בו בשלוש (!) תחנות. ואם זו לא הוכחה, אני לא יודעת הוכחה מהי.

את הספר סיימתי ביום כיפור. הצום היה אמור להסתיים ב-17:54. בפועל, קמתי מהספה ב-18:00 כי הייתי חייבת לסיים אותו. הכנתי לעצמי כוס ענקית של קפה ו... התחלתי לקרוא אותו מההתחלה...

מריאן קיז היא סופרת אירית שמסתבר שספריה הם רבי מכר באירלנד ובריטניה. אני בהחלט אנסה ספרים אחרים שלה.

הנה חלק מהפרק הראשון של הספר:

http://www.text.org.il/index.php?book=1002051

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

משחקי הרעב / סוזן קולינס, כנרת הוצאה לאור, מתרגמת: יעל אכמון

דמיינו פרקים של הישרדות. כן, הישרדות זה השם המתאים ביותר. עשרים וארבעה משתתפים מתחילים את המשחק, אבל רק אחד יהיה המנצח. אם נכשלת, אף אחד לא יצביע בעד עזיבתך את האי, אתה פשוט מת. מרעב, בגלל חיה כלשהי, מקור, מהתייבשות, אבל לרוב בגלל שמישהו רצח אותך. כן, רצח אותך.

הסיפור מתרחש בפאנם, מדינה גדולה שקמה על חורבותיה של ארה"ב בזמן כלשהו בעתיד הרחוק. לפאנם שניים עשר מחוזות (פעם היה גם מחוז שלוש-עשרה, אבל הוא הושמד כליל ע"י הממשלה לאחר מרד האזרחים הגדול לפני מאה שנה) ועיר הבירה היא הקפיטול השוכנת בהרי הרוקי. מחוז אחת הוא הקרוב ביותר לקפיטול ולכן גם העשיר ביותר. ככל שהתרחקת מעיר הבירה, כך תמצא עוני רב יותר.

הסיפור הוא סיפורה של קטניס (שלעתים מכונה גם "קטניפ"), נערה בת שש עשרה, ממחוז שתים-עשרה, המחוז הנידח ביותר, העלוב ביותר, שרוב תושביו נאבקים על לשרוד עוד יום, להשיג עוד כיכר לחם, להצליח לעבור עוד יום במיכרות, ענף התעסוקה העיקרי של המחוז.

לפני כשבעים שנה החל הקפיטול לערוך את משחקי הרעב. הם נערכים פעם בשנה ומשודרים בשידור חי לכל המחוזות מדי יום.

בהגרלה שנערכת ב"יום האסיף" מועלים שמות שני מיועדים מכל מחוז: נער ונערה בין הגילאים 12-18. כל שם נמצא בהגרלה פעם אחת, אבל אתה יכול להוסיף אותו כמה פעמים שתרצה, וכך להעלות את סיכוייך להיבחר, תמורת אסימונים שיקנו לך ולמשפחתך קצבאות נוספות של דגן ושמן.

קטניס היא קטנת מימדים ורזה מאוד, אבל יש לה יתרון. אביה, לפני שנהרג במכרה, לימד אותה לצוד. היא מסוגלת לירות באמצעות חץ וקשת ישר אל תוך עינו של ארנב או אייל, וכך מגיל צעיר היא סוחרת בבשר בשוק השחור של "התפר" - הגבול שבין מחוז שתים-עשרה לבין שטחו של מחוז שלוש-עשרה השרוף. מגיל צעיר היא מפרנסת את משפחתה - אמה ואחותה הקטנה - ושמה לחם על שולחנן.

קטניס מגיעה לזירה והמצלמות מלוות אותה ואת כל יריביה צמאי הדם עשרים וארבע שעות ביממה, וכל תושבי פאנם צופים בה, בבית או על מסכים גדולים בכיכרות העיר. כי אם אין לחם, לפחות יש שעשועים.

היא צריכה לשרוד, לא רק למען הניצחון שיביא כבוד ועושר למשפחתה ולמחוז כולו, אלא כי היא רוצה להישאר בחיים. היא צריכה לשרוד את שפיכות הדמים, את החוסר במזון ומים ואת תנאי האקלים והסביבה, אבל היא צריכה גם להפוך לרוצחת, לשחק את המשחק של הקפיטול שבו אין כל ערך לחיי אדם.

המשפט "אי אפשר להניח את הספר מהידיים" הפך כבר לקלישאה. במקרה הזה, אי אפשר לומר דבר אחר.   

מאת קיטי