משחקי הרעב / סוזן קולינס, כנרת הוצאה לאור, מתרגמת: יעל אכמון
דמיינו פרקים של הישרדות. כן, הישרדות זה השם המתאים ביותר. עשרים וארבעה משתתפים מתחילים את המשחק, אבל רק אחד יהיה המנצח. אם נכשלת, אף אחד לא יצביע בעד עזיבתך את האי, אתה פשוט מת. מרעב, בגלל חיה כלשהי, מקור, מהתייבשות, אבל לרוב בגלל שמישהו רצח אותך. כן, רצח אותך.
הסיפור מתרחש בפאנם, מדינה גדולה שקמה על חורבותיה של ארה"ב בזמן כלשהו בעתיד הרחוק. לפאנם שניים עשר מחוזות (פעם היה גם מחוז שלוש-עשרה, אבל הוא הושמד כליל ע"י הממשלה לאחר מרד האזרחים הגדול לפני מאה שנה) ועיר הבירה היא הקפיטול השוכנת בהרי הרוקי. מחוז אחת הוא הקרוב ביותר לקפיטול ולכן גם העשיר ביותר. ככל שהתרחקת מעיר הבירה, כך תמצא עוני רב יותר.
הסיפור הוא סיפורה של קטניס (שלעתים מכונה גם "קטניפ"), נערה בת שש עשרה, ממחוז שתים-עשרה, המחוז הנידח ביותר, העלוב ביותר, שרוב תושביו נאבקים על לשרוד עוד יום, להשיג עוד כיכר לחם, להצליח לעבור עוד יום במיכרות, ענף התעסוקה העיקרי של המחוז.
לפני כשבעים שנה החל הקפיטול לערוך את משחקי הרעב. הם נערכים פעם בשנה ומשודרים בשידור חי לכל המחוזות מדי יום.
בהגרלה שנערכת ב"יום האסיף" מועלים שמות שני מיועדים מכל מחוז: נער ונערה בין הגילאים 12-18. כל שם נמצא בהגרלה פעם אחת, אבל אתה יכול להוסיף אותו כמה פעמים שתרצה, וכך להעלות את סיכוייך להיבחר, תמורת אסימונים שיקנו לך ולמשפחתך קצבאות נוספות של דגן ושמן.
קטניס היא קטנת מימדים ורזה מאוד, אבל יש לה יתרון. אביה, לפני שנהרג במכרה, לימד אותה לצוד. היא מסוגלת לירות באמצעות חץ וקשת ישר אל תוך עינו של ארנב או אייל, וכך מגיל צעיר היא סוחרת בבשר בשוק השחור של "התפר" - הגבול שבין מחוז שתים-עשרה לבין שטחו של מחוז שלוש-עשרה השרוף. מגיל צעיר היא מפרנסת את משפחתה - אמה ואחותה הקטנה - ושמה לחם על שולחנן.
קטניס מגיעה לזירה והמצלמות מלוות אותה ואת כל יריביה צמאי הדם עשרים וארבע שעות ביממה, וכל תושבי פאנם צופים בה, בבית או על מסכים גדולים בכיכרות העיר. כי אם אין לחם, לפחות יש שעשועים.
היא צריכה לשרוד, לא רק למען הניצחון שיביא כבוד ועושר למשפחתה ולמחוז כולו, אלא כי היא רוצה להישאר בחיים. היא צריכה לשרוד את שפיכות הדמים, את החוסר במזון ומים ואת תנאי האקלים והסביבה, אבל היא צריכה גם להפוך לרוצחת, לשחק את המשחק של הקפיטול שבו אין כל ערך לחיי אדם.
המשפט "אי אפשר להניח את הספר מהידיים" הפך כבר לקלישאה. במקרה הזה, אי אפשר לומר דבר אחר.
מאת קיטי