חלקנו כמו מים, חלקנו כמו חום

חלקנו כמו הלחן וחלקנו כמו הקצב

במוקדם או במאוחר כולנו נמות

למה שלא נישאר צעירים?

כה קשה להזדקן בלי מטרה

איני רוצה לקמול כמו סוס דהוי

נעורים הם כמו יהלומים בשמש

ויהלומים הם לנצח.

    (צעיר לנצח/ אלפאוויל)

סיפור אהבה אמיתי ועצוב במיוחד / גארי שטיינגרט, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, מאנגלית: קטיה בנוביץ'

גיבור הספר הוא לני אברמוב, אמריקאי בן 39 ממוצא רוסי, שגר בניו יורק (קווינס) ועובד בחברת "שירותים פוסט אנושיים", שהיא חלק מתאגיד עשיר ומפלצתי העוסק בנדל"ן, אבל בעיקר באבטחה וביטחון. החברה עוסקת ב"הצערה" והארכת חיים, בשאיפה להגיע לאל-מוות, של לקוחות עשירים על ידי טיפולי דה כרוניפיקציה באמצעות ננו-טכנולוגיה בתאים. 

לני מתאהב ביוניס פארק, קוריאנית בת 24.

הסיפור מתרחש בעתיד קרוב כלשהו שבו ארה"ב בקריסה כלכלית, פוליטית וערכית, הדולר לא שווה כמעט כלום, הכול צמוד ליואן הסיני וארה"ב בעצם "חבה את חייה" לרפובליקה הקפיטליסטית העממית של סין (שההמנון הכמעט רשמי שלהם הוא "צעיר לנצח" [אגב, השיר היה להיט ענק ביפן - ק.פ]), שנותנת לה אשראי. בעצם, ארה"ב חייבת לסין מיליארדים של יואן, ובפועל, היא מזמן לא עצמאית ונתונה לרחמיהם של הנגיד הבנק הסיני וקרן המטבע הבינלאומית.

ארה"ב גם פלשה לוונצואלה (כי אין כמו מלחמה טובה להשכיח מהעמך שהחיים שלו בזבל, ובואו נודה על האמת, תמיד יש כמה מנוולים שמרוויחים כלכלית ממלחמה, ע"ע חברת האם של לני), וברחובות מתקיימת מחאה של ותיקי המלחמה, שלא קיבלו את הבונוס המובטח להם, ושל העניים (בעלי נכסים בשווי נמוך = בנש"נים. בעלי נכסים בשווי גבוה נקראים בנש"גים).

אין בספר הזה אלמנטים עתידניים בכלל, הוא מאוד מציאותי, ומה שלא קורה כבר, אל דאגה - אנחנו כבר כמעט שם.

כאמור, ארה"ב היא כבר מזמן לא מעצמה בשום תחום שהוא, ולמעשה, אף סובלת מאמברגו מסחרי. "השחקנים" הראשיים בעולם הם סין, כאמור, סקנדינביה וערב הסעודית. כמו כן, מדינות מסוימות באירופה, כמו איטליה (שחלק ממחוזותיה הפכו לעצמאיים) והולי-פטרו רוסיה (שעשירה בנפט, כמרומז משמה) - נמצאות במצב יציב מאוד.

מוזכרות עוד מדינות כמו קנדה-יציבות וגם אנחנו שם - מדינת-משטרה ישראל שנשלטת ע" כנסת שכולה חרדית (אמרתי כבר שזה ספר מציאותי, לא?).

הספר כתוב בצורת קטעים מיומנו של לני וקטעים מחשבון הרשת של יוניס.

זה טעון הסבר. כל העולם מקושר לרשת בשם "גלובל טינס" שהיא קצת שונה מהאינטרנט של היום. אחרי קריאת הספר הגעתי למסקנה שזה כמו פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם ביחד.

כולם נושאים איתם מכשיר בשם "אפּארט", זה מעין טאבלט בגודל של סמארטפון. אנשים לא נפרדים מהאפארט שלהם ועסוקים כל הזמן בלשדר סטרימים ולשלוח טינים (כמו האימייל והצ'אט של היום) ואימג'ים.

"חגגתי את האמהות בנות העשרה מבתי ולאדק שנפנו אל שגיאותיהם המביכות של ילדיהן [....]. התענגתי על שפתם המדוברת של ילדים. פעלים מנופחים, שמות עצם נפיצים, מילות יחס מעוותות להפליא. שפה, לא נתונים. כמה זמן יחלוף לפני שהילדים האלה ישקעו בתוך עולם האפארטים הקצבי של אמהותיהם העסוקות ואבותיהם הנעדרים?" (עמוד 66)

מזכיר לכם משהו?...

אם חלוקת קשב מצוינת לא מספיקה כיום, כשאת מנסה לעבוד או לקרוא ברכבת, כנראה שבמציאות של הספר תצטרכי מוח ביוני מ"שירותים פוסט אנושיים".

למבוססים יותר ולאלה שהם יותר "בעניינים" יש כבר דור חדש של אפארט בגודל של חלוק נחל על תליון, שיש לו אפליקציית "דרג אותי +". את מפנה את המכשיר למי שאת רוצה "לקייק" (פועל שמשמעותו "ליצור קהילה") ומקבלת נתונים כמו ערך זיוני (fuckability), דירוג אופי ופרטים אישיים.

כאמור, לכולם יש פרופיל ברשת הזו ואפשר למצוא עליהם כל פרט שתרצו, לרבות היכן הוריהם גרים, מה הם למדו, איפה הם נמצאים כרגע וכו'.

 אתם רוצים פרטיות? אל תצחיקו אותי.

כל אלה שהיום נזהרים בשבע עיניים בפייסבוק שלא לתרום פרטים אישיים, לא לפרסם תמונות ולצעוק על אנשים אחרים שמתייגים אתכם, אוטוטו מאמציכם יהיו לשווא. שלא לומר, פתטיים.

ברחובות עומדים "עמודי אשראי" בעלי מוני "לד" שמקבלים נתונים מהאפראטים ופולטים דירוגי אשראי על מי שעובר לידם (ללני יש 1,520 מתוך 1,600).

האפארט משמש גם כתעודת זהות ולכן הוא צריך להיות עליך כל הזמן.

המדינה מנוהלת על ידי רשות השיקום האמריקאית (רש"א) והמשמר הלאומי, שמציב מחסומים בכניסה לתחנות רכבת ולנמלי תעופה ועל גשרים, ובודק אפארטים (מי שנמצא ללא אפארט - נכלא) ומבצע חיפוש גופני. הסיפורים שמדי פעם מסופרים בספר על התנהלות אנשי המשמר הלאומי, די צפויים כשלוקחים בחשבון שגברים דרומיים מובטלים מגויסים להיות אנשי משמר לאומי.

ארה"ב היא מעין פאשיזם קפיטליסטי. פעם חשבתי שפאשיזם וקפיטליזם הם שני דברים הפוכים, אבל כשאני חושבת על זה, זה ממש לא חייב להיות כך. שילוטי החוצות מעודדים את הלטינים לחסוך ואת האסיאתים לבזבז. רשות התובלה מולאמת (וכמובן חלה התדרדרות בשירות של הרכבת התחתית) והממשלה מגרשת מהגרים עניים (בנש"נים). ושוב, לא כל כך דמיוני, נכון?

מקצועות העתיד הם מדיה, אשראי וקמעונאות, שבעצם משקפים את כל מה שעיקרי במציאות הזו: תקשורת באמצעות אפארטים, מצב פיננסי של הפרט ושימת דגש על הוצאת כסף.

החברה מאדירה את הצעירים, הזקנים כבר לא רלוונטיים (ומכאן הנהייה אחר טיפולים שידחו את הזקנה, שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים אמידים). מה ששם כמובן את לני בתפקיד האנדרדוג, כיאה לפרוטגוניסט שלנו: גבר שהוא כמעט בן ארבעים, לא נאה או חתיך לפי שום הגדרה, נוטה להשמנה ועם כולסטרול ולחץ דם גבוהים, קו שיער בנסיגה ומשקפיים, אולי היחיד שיש לו בבית קיר מלא בספרים.

אם החשש שלנו הוא שהנוער של היום יהפוך לאנשים בורים, עילגים וחסרי השכלה, גם הנוער במציאות של הספר מדבר עם "כאילו" ולא קורא ספרים. הילדים גדלים תוך אמונה שספרים (פיזיים) הם מסריחים, ה"ניו יורק טיימס" הפך ל"ניו יורק לייף-סטייל טיימס" והילדים לומדים רק לסרוק טקסטים על מנת להוציא מהם מידע.

"אפילו אני מתקשה לעקוב, זו לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעידן של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי....". (עמוד 333) (לני מנסה לנחם את יוניס)

בעיקרון, הנוער מתרכז במדיה, קניות וסקס. הוא שקוע באפארט שלו, גולש בקניונים וירטואליים ורוכש פריטים כמו תחתוני "כניעה מוחלטת" (תחתונים המוּסרים בלחיצת כפתור שממוקם באזור המפשעה), ג'ינס "קליפת בצל" (ג'ינס שקוף) וחזיית ניפלֵס שמדגישה את הפטמות, בחנויות בשם "כוסעסיסי" ו"יוקרתחת".

זה לא רק סיפור אהבה, זה בעיקר סיפור עצוב ואמיתי, על אהבה של מישהו לאמריקה ולניו יורק, ספר סאטירי לא מצחיק של גארי שטיינברג, סופר שדומה מאוד לדמות שלו, לני אברמוב - יהודי אמריקאי שנולד בלנינגרד וחי במנהטן.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו